עתידו של הנילוס: סכר "התחייה" ויחסי מצרים-אתיופיה

הצהרתה של אתיופיה במאי 2013 אודות הסטת מי נהר הנילוס לצורך בניית סכר "התחייה" על הנילוס הכחול יצרה תדהמה אצל שכנתה, מצרים. נהר הנילוס, אשר זורם מדרום לצפון, מתחיל את זרימתו באתיופיה, עובר דרך סודאן ומגיע לבסוף לדלתא המצרית. החשש העיקרי במצרים הוא שכמות המים המגיעה אליה מידי שנה, 55 מליארד קוב מים, תפחת משמעותית ובכך יפגע מקור המים הכמעט בלעדי של המדינה, מה שמכונה "עורק החיים" של מצרים. עשרות בשנים הייתה למצרים בלעדיות כמעט מוחלטת על המים הזורמים בנהר, למעט אחוזים שהוקצו לטובת סודאן, עת חתמו שתי המדינות ב-1959 על הסכם בו חילקו המדינות את כמויות המים המוקצה לכל אחת מהן מתוך מי הנהר. המפנה ביחסים בין אתיופיה למצרים התרחש עם הכרזה של מדינות אפריקה שבתחומן עובר הנילוס, וביניהן אתיופיה, רואנדה, אוגנדה וטנזניה, במאי 2010 על "הסכם מדינות עמק הנילוס". בהסכם זה, הידוע יותר כ"הסכם אנטבה", החליטו המדינות הנ"ל לנצל את מי הנהר בהתאם לצרכיהן, בצעד שנעשה ללא הסכמתה של קהיר ונתפס כצעד מתריס כלפי מצרים.

לרגל צאת ספרו החדש של פרופ' חגי ארליך, "מאסואן לרנסנס- הנילוס, מצרים ואתיופיה", הדן באלף שנות יחסים בין אתיופיה ומצרים סביב סוגיית הנילוס, ערך "מגזין המזרח הקרוב" ראיון עימו על המתיחות בין המדינות שהחלה עם ההכרזה על בניית הסכר, אותה מתיחות שהתחלפה בתחושות אופטימיות זהירה במצרים בדצמבר 2015, עם חתימתן של מצרים, אתיופיה וסודאן על הסכם עקרונות משולש, המאשר הלכה למעשה את בניית הסכר.

היסטוריה של מתיחות

"אתיופיה לאורך ההיסטוריה לא התפנתה לעשות מפעל סכירה לנילוס הכחול, מדובר במפעל גדול ורציני", מסביר ארליך. "במשך אלף שנה הנושא עלה כאיום מהצד של האתיופים שטענו שיחסמו את זרימת מי הנילוס למצרים. הקלף הזה שימש כגורם אשר יצר חרדה אצל מצרים לאבד את נתיב החיים שלה. אתיופיה מצידה הייתה גם כן תלויה במצרים, שכן הכנסייה האתיופית הייתה שלוחה של הכנסייה המצרית; ראש הכנסייה האתיופית מ- 333 לספירה ועד 1959 היה בישוף מצרי למעשה, שחשיבותו הגדולה נובעת מכך שבהיעדרו המדינה לא תפקדה בצורה תקינה. כלומר, הקלף ששיחקו שתי המדינות היה דו-כיווני כאשר למצרים הייתה את היכולת לחסום את הגעתו של הבישוף לאתיופיה ולאתיופים בתמורה הייתה אופציה לאיים על מצרים בחסימת מי הנילוס".

"למעשה, בריטניה הציעה כבר מ-1902 להקים את הסכר הגדול של אגן הנילוס באתיופיה, ששם יהיה מגדל המים הכללי, מיקומו גבוה, אין אידוי, ניתן לייצר חשמל ולאגור מים בצורה רב-שנתית. הבריטים בנו את "סכר אסואן הקטן" ב-1902, שהושלם עם בניית "סכר אסואן הגדול" שהחל להיבנות בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, תחת הנהגתו של עבד אלנאצר. אולם, באתיופיה לא עלה בידי בריטניה לבנות סכר משום שהאתיופים לא אפשרו להם להיכנס למדינה, מחשש שיישארו בה, ועקב כך המצב בין מצרים לאתיופיה המשיך להיות מלווה בפחדים הדדים, מיתוסים ואיומים, אולם בפועל הסכר לא נבנה".

ראשיתו של שינוי

השינוי, מסביר ארליך, הגיע רק לאחר התייצבות המצב הפוליטי הפנימי באתיופיה, מה שאפשר לממשלה להתפנות לפרוייקטים גדולים של פיתוח: "הדינמיקה בין המדינות השתנתה בראשית שנות ה-90 כשמשטרו החדש של ראש ממשלת אתיופיה, מלס זנאוי, התייצב, הודות להתבססותו על מורשת האיכרים בצפון המדינה כמו גם על דו-קיום עם האסלאם במדינה והבנה עם מערכת האסלאם המתונה ככל שניתן. ייצוב המדינה אפשר לזנאוי להתפנות לטובת הקמת הסכר. זנאוי לא התחשב בדעות המדינות האחרות, מה גם שהתכניות לבניית הסכר כבר הוגשו עוד בשנת 1964. תכניות אלה פירטו בהרחבה את הפעולות הדרושות להקמת את הסכר. שני השליטים שהיו לפני מלס זנאוי, היילה סלאסי ומנגיסטו מריאם , לא יכלו להתעסק בהקמת הסכר לאור הכאוס ששרר במדינה בתקופת שלטונם. מריאם אמנם איים שיפנה לסובייטים בשנות ה-70, בבקשות סיוע להקמת סכר, כקונטרה לגירוש היועצים הסובייטים ממצרים בראשית תקופת סאדאת, אך לסובייטים לא היה עניין ולא את הכסף הדרוש לסייע לאתיופיה. שוחחתי עם זנאוי כמה פעמים וגם עם היועץ שלו שאמר שבלילה אחרי כל הפגישות שהיו לו הוא היה מעיין בכרכי ספרי הייעוץ האמריקאים לבניית הסכר. הוא החליט אמנם להקים את הסכר בשנת 2007, שהיא שנת אלפיים האתיופית ולכן הוא גם קרא לפרוייקט בניית הסכר "פרוייקט המילניום" וכן ‘פרוייקט X'. הצעד שלו היה נועז ללא ספק, בהתחשב בכך שצעד זה אתגר את מצרים וגם משום שההתחלה לא הייתה קלה. מדינות העולם לא תמכו בו כלכלית והוא היה צריך להשקיע מכספים של האתיופים עצמם".

העבודות בעיצומן: סכר התחייה באתיופיה

GERD

מצרים בתקופת מובארכ דחתה את דרישותיהן של מדינות מעלה הנהר, מסביר ארליך, והנשיא לשעבר במידה מסוימת התעלם מהבעיה. "הוא לא רצה לשמוע על זה והתעקש על הזכויות ההיסטוריות של מצרים, שהנילוס הוא הנהר הנצחי שלה, מהווה את מקור חייהם של תושביה ושמדינות אפריקה ימשיכו להסתדר כפי שהסתדרו כל השנים. בהחלט ניתן לומר שמדובר במרי של  אתיופיה ושאר מדינות אפריקה שדרכן עובר הנילוס, כפי שהן טענו בעצמן לא פעם שהן הסכימו אמנם עם גבולות המדינות שקבעו המדינות הקולוניאליסטיות באזור, אולם הסכמי הקולוניאליסטים לא מקובלים עליהם ולכן הם הכריזו על 'הסכם אנטבה' ב-2010 הדורש חלוקה צודקת יותר של מי הנהר ואתיופיה החלה לפעול בכיוון הזה, מה שעורר זעם וחרדות במצרים. מבארכ לא רק שהתייחס בהתנשאות למדינות אפריקה, אלא ניסה לנצל אותן עוד יותר עם ההכרזה על פרוייקט 'טושקה'. מדובר בפרוייקט לבניית תעלה גדולה מאגם נאצר לאזור המדבר, ועלותו הייתה אמורה להגיע ל- 88 מליארד דולר במימון מדינות המפרץ. החלו לעבוד על זה, אולם לבסוף התנאים לא בשלו להקמת התעלה. צעד זה של מבארכ היה בתגובה להסכם שהכריזו עליו מדינות אפריקה והיווה התרסה להסכם בכך שמבארכ שאף לקחת עוד יותר מים ממה שהגיע למצרים בלי קשר לפרוייקט. מבארכ אמר שהוא מוכן לתת למדינות עמק הנילוס ידע וטכנולוגיה, אבל במים הוא לא היה מוכן להתחלק. אולם מבארכ לא הספיק להתעסק בנושא הסכר שכן הנחת אבן הפינה הייתה סמוכה להדחתו".

מוצא מהמשבר?

ההכרזה על בניית הסכר, כאמור, הביאה למתיחות מוגברת ביחסי מצרים-אתיופיה עד כדי כך שב 2013 גורמים במצרים איימו בשימוש בכוח צבאי על מנת לעצור את בנייתו. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת הפשרה ביחסים ומתקיימים מגעים שמטרתם להביא להסדרת הנושא בהסכמת שלוש המדינות המעורבות, מצרים, אתיופיה וסודאן. השינוי, לדעת פרופ' ארליך, קשור במידה רבה לחילופי ההנהגה בקהיר. "בזמן מורסי הממשלה דנה באפשרויות הקיימות לטיפול בנושא, כולל אופציות צבאיות שהועלו במסגרת ישיבת קואליציה ממשלתית. האופציה הצבאית עם זאת לא קיימת, לדעתי, משום שזה קולוניאליזם מהסוג הגרוע ביותר שיסלק את מצרים ממשפחת העמים ובטח מאפריקה החשובה לה. מורסי מצד אחד יצא לאדיס אבבה ודיבר עם האתיופים, אך מאידך לא ידע בדוואות מה לעשות. סיסי, לעומת שניהם, הוא הדבר הכי טוב שקרה למצרים ולמזרח התיכון בכלל, כולל ישראל. הוא מייצב את מצרים עם מה שאפשר ומה שצריך, הוא מאוד ריאלי. הוא הגיע למסקנה שהסכר זה עובדה ומצרים צריכה לחיות עם זה. במצרים יש שלושה כוחות גדולים בחברה- הליברלים, האסלאמיסטים שרוצים להקים מדינת הלכה במצרים ויש את כוחות הביטחון והצבא, למעשה כל הממסד שמחזיק את מצרים כמדינה מאז ימי מחמד עלי. סיסי משחזר את השליטה של הממסד המודרני המזויין במצרים. ברגע שאתה יושב על כסאו של פרעה אתה יכול לסבול משכרון כח, אך סיסי פועל בחכמה ומבין את המצוקות העצומות שמתנהלות במדינה ולכן אין לו ראש לחשוב על סכסוך אלים בהקשר של הסכר".

עורק החיים: הנילוס במצרים

Cairo,_Nile,_a_view_from_Tahrir_Bridge_towards_North,_Egypt,_Oct_2004

אך למרות השלמתו של א-סיסי עם המצב הקיים, ארליך טוען שלמצרים יש סיבה אמיתית לדאגה: "החרדה שמצרים תיפגע כתוצאה מהסכר החדש איננה מופרכת, למצרים אמנם מובטחים 55 מליארד קוב מים מהסכם 1959, כאשר עוד 18.5% מהמים מגיעים לסודאן. היתרון הגדול של הסכר הוא הפקת החשמל , שכן הסכר הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר באפריקה. ייצור החשמל ישמש לתיעושה של המדינה, ויישארו עוד עודפי חשמל למכור למצרים ולסודאן. בשורה התחתונה, הנילוס ימשיך לזרום כדרכו, אך ישנן שתי בעיות- הבעיה הראשונה קשורה לזמן מילוי האגם שצמוד לסכר "התחייה" במים, אם הוא יתמלא במהירות במצרים יהיו 3 שנים של מחסור גדול, אם הוא יתמלא בהדרגה, ועל זה מתווכחים הצדדים, אזי המים יזרמו למצרים כהלכתם. הבעיה הנוספת היא שמצרים תצטרך לחיות מעתה והילך עם התודעה שמקור חייה נמצא בידי מדינה אחרת רחוקה, וזה פסיכולוגית דבר קשה לעיכול לראש המצרי, על אף השלמתו של סיסי עם הסוגייה".

"לכל אורך ההיסטוריה של אתיופיה ומצרים סביב סוגיית הנילוס, היה נראה כי המעבר בין איומים הדדיים לבין סכסוך של ממש הוא בגדר מיתוס שיום אחד יתרחש, מיתוס שאנו עדים לו בתקופתנו, כך שבהחלט ניתן להגדיר את המצב כדרמטי", מסכם ארליך. נותר רק לחכות ולראות כיצד סוגייה סבוכה זאת תתפתח בעתיד והאם סכר "התחייה" יועיל לפיתוח המדינות אשר דרכן עובר נהר הנילוס, או שמא קיומו של הסכר יוביל לשגשוגה של אתיופיה על חשבון פגיעה ממשית במצרים.

אביב זילכה הוא עורך האתר וסטודנט להיסטוריה של המזרח התיכון, ערבית ואסלאם באוניברסיטת תל אביב. בעבר שימש כעוזר לדובר צה"ל בשפה הערבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.