מלחמות התרבות של מנהיגי איראן

בכל שנה נושא המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן עלי ח'אמנאי נאום לאומה במועד חג ה"נורוז"- ראש השנה הפרסי. השנה, הכריז המנהיג בעיר משהד ששנה זו תוכר כ"שנת הכלכלה והתרבות, עם נחישות לאומית וניהול ג'יהאדיסטי". ההתרכזות בכלכלה והנוסח המליצי אינם דבר חדש ברטוריקה של ח'אמנאי ומופיעים בנאומיו בשנים האחרונות כדבר שבשגרה. לעומת זאת, העלאת התרבות לראש סדר העדיפויות הלאומי היא חדשה, ומבחינתו של ח'אמנאי והכוחות השמרנים מהווה טרדה הולכת ומחריפה במהלך כהונתו של הנשיא רוחאני.

אייתולה ח'אמנאי, המכהן כסמכות הבכירה ביותר ברפובליקה מאז מותו של מייסד המשטר רוחאללה ח'ומייני ב- 1989, מייצג כבר שנים רבות את הקו השמרני בהנהגה האיראנית. מספר ניסיונות לרפורמות משמעותיות בתרבות ובחברה תחת הנהגתו נקטעו באבם, כמו זה של הנשיא ח'אתמי בשלהי שנות ה- 90. בחודש יוני דאשתקד נבחר חסן רוחאני לתפקיד הנשיא וייצר גלים עצומים של תקווה לשינוי. רוחאני עצמו אינו רפורמיסט במלוא מובן המילה, אך בקמפיין הבחירות הוא נהנה מתמיכתם של כוחות פרו- רפורמיסטיים בעלי תמיכה משמעותית בקרב העם. אלו שואפים כבר שנים רבות להרחבה של זכויות האדם, חירויות פוליטיות ואזרחיות, צמצום הצנזורה, וכן שיפור דחוף במצב הכלכלי הקשה, הנובע בחלקו ממשטר הסנקציות הבינלאומי. רוחאני עצמו צוטט לפני הבחירות באומרו שהמנהיגים עצמם הביאו את הסנקציות על המדינה, ושבכוונתו להצעיד אותה לכיוון פתוח ומפויס יותר.

תקוות הרפורמיסטים באות על רקע 8 שנות שלטונו הקשות אחמדינז'אד, במהלכן הורע מאוד המצב הכלכלי, הוגבר הדיכוי הפוליטי, והורחבה משמעותית הצנזורה כנגד גופי תקשורת ואמנים. יש לציין כי שמרנותם הן של ח'אמנאי והן של אחמדינז'אד לא בהכרח קירבה ביניהם, ובתקופה זו נוצרו חיכוכים רבים בין המנהיג העליון לנשיא. לעומת זאת, נראה כי ממשלתו של רוחאני עושה מראשית כהונתה מאמץ אמיתי לשנות את המציאות החברתית במדינה, אשר הביאה לתסכול הולך וגובר בעיקר בקרב צעירי איראן. שר התרבות שמונה לשם כך הוא עלי ג'נאטי שנודע כמתנגד חריף לצנזורה התרבותית. על הנשיא הקודם אחמדינז'אד הוא אמר שאלמלא הקוראן עצמו היה ניתן על ידי האל, הוא היה אוסר גם אותו לפרסום. קו נוסף שמנסה לקדם שר התרבות הוא פתיחתם של פייסבוק, טוויטר, ושאר הרשתות החברתיות לציבור הרחב במדינה. ניתוקה של איראן מהעולם, לשיטתו של ג'נאטי, אינה קשורה כלל לשימור הערכים האסלאמיים שלה.

בתחום חופש הביטוי האמנותי יש לציין כי הצנזורה באיראן אינה גורפת, ולא כל סוגי האומנות אינם חוקיים. אולם כל ספר, סרט, מחזה או פרסום מסוג כלשהו דורש אישור פרטני מצד השלטונות. עם השנים "תרבות הצנזורה" חלחלה גם לרמת האמנים, אוצרי המוזיאונים ועורכי העיתונים עצמם, אשר מעדיפים ברבים מן המקרים לא להסתכן בהתגרות בשלטונות. חוקי הצנזורה הם עמומים ביותר, ואכיפתם בפועל היא לא אחת שרירותית, מה שמשקף את העובדה שעמדותיהם של כל מנגנוני המשטר למיניהם רחוקות מלהיות אחידות בנושא. מאז תחילת כהותנו של רוחאני החלה לנשב רוח מתירנית יותר מבחינה זו, ואף נרשמה היסטוריה קטנה כאשר הזמרת שיווה סורוש בת ה- 27 היתה לפני מספר חודשים לזמרת האופרה הראשונה מאז המהפכה ששרה באירוע ציבורי. תחום נוסף הדורש רפורמה לדעת רבים הוא החירות הפוליטית וזכויות האזרח. מאז נכנס לתפקיד השלטון החדש, ארגונים בינלאומיים מעידים כי אמנם חלה ירידה מינורית בכמות האסירים הפוליטיים במדינה, אך אלפים עדיין נמקים בבתי הכלא של המשטר, ואף מוצאים להורג. שניים ממנהיגיה הבולטים של "התנועה הירוקה" אשר הרעידה את איראן ב- 2009, מיר- חוסיין מוסאוי ומהדי קארובי נתונים במעצר בית כבר יותר מ- 1000 ימים.

אל מול המאמץ של ממשל רוחאני לשנות במשהו את המצב העגום, עומד איתן המחנה השמרני בהובלת הממסד הדתי. בנאומו השנה בעיר משהד התייחס ח'אמנאי לסוגיה ודיבר על חדירה תרבותית זרה המסוכנת כמו זיהום אוויר וכמו התרחבות השימוש בסמים מסוכנים. אחמד עלמולהודא, איש דת בכיר ממשהד אמר על מדיניות הרפורמות של רוחאני: "לא רק שנשתמש בשוטים, אלא בכל כוחנו כדי להתנגד לאלו שחוסמים אנשים מלהגיע לגן עדן". אמירות מסוג זה ניתן למצוא בשפע בקרב הממסד הדתי, אך אנשיו הם אינם היחידים המתנגדים למדיניות הרפורמות של רוחאני. גם מערכת המשפט, אשר כפופה ישירות למנהיג העליון, וגם המג'לס, נשלטים ברובם על ידי הכוחות השמרנים המתנגדים לשינויים מרחיקי לכת. כך, מערכת המשפט הורתה על סגירתם של "נשט", "הם- מיהן", "אסמן" ועיתונים נוספים בעלי נטיות רפורמיסטיות,  למורת רוחו של שר התרבות בממשלתו של רוחאני. בנוסף על כך, הכוחות השמרנים במג'לס טרפדו פעם אחר פעם את מועמדיו של הנשיא לתפקיד שר הספורט ואיימו להדיח את השר לחינוך גבוה, מתוך מטרה עליונה לתקוע מקלות בגלגלי הממשלה החדשה.

כך נוצר מצב שבו המנהיג העליון, אשר מתוקף תפקידו אינו עוסק בביצוע אלא בהתוויית מדיניות כללית, משקיף מלמעלה על הקרבות הפוליטיים ופועל בצורה דואלית: בכל מה שקשור למדיניות החוץ ובמיוחד לשיחות הגרעין עם המעצמות, ח'אמנאי מרסן את המחנה השמרני ומעניק את תמיכתו לרוחאני. אולם במדיניות הפנים, לשמרנים ניתנת יד חופשית בסיכול הרפורמות של הממשלה. הקשחת העמדות של המחנה השמרני באה על רקע החשש מירידה מתמשכת בהשפעתם ובעוצמתם בזירה הפוליטית. ניצחונו של רוחאני בבחירות בשנה שעברה סימן מכה ראשונה מבחינתם, והבחירות הבאות עשויות להיות בעייתיות אף יותר. כשליש מ- 75 מיליוני האזרחים האיראנים הם בני פחות מ- 30, ובאופן טבעי, רבים מהם סולדים מגישה שמרנית ושואפים להרחבת החירויות והשתלבותה של איראן בעולם המודרני. יתרה מכך, תסכולו של הנוער האיראני מתגבר לנוכח האינפלציה האדירה, שעמדה בשנה שעברה על כ- 40 אחוזים, והאבטלה בקרב הצעירים, שעומדת על כ- 26 אחוזים.

גם מבחינתו של הנשיא המצב הנוכחי אינו מאיר פנים. הבטחותיו ושאיפותיו נשמעות שוב ושוב, אך ניכר כי הוא מוצא עצמו "בין הפטיש לסדן" כשמצד אחד הרפורמיסטים והאינטלקטואלים תובעים ממנו לקיים את הבטחותיו מלפני הבחירות באשר לחירויות ושיקום הכלכלה, ומצד שני ממשלתו נתקלת בחומה בצורה של שמרנות ממסדית. ישנם קולות הטוענים שלרוחאני אין את ההון הפוליטי הדרוש לרפורמות חברתיות ותרבותיות אמיתיות, במיוחד לנוכח ההתנגדות מבית למדיניות החוץ המתגמשת. אחרים טוענים שלרוחאני כלל אין הרצון לחולל רפורמות כאלו, כמו שניסה לחולל בזמנו ח'אתמי ונכשל, שכן גם הוא אחרי הכל תוצר של אותו ממסד דתי. כך או אחרת, נראה שלאורך זמן הכוחות השמרנים בצמרת השלטונית יתקשו לעמוד בפרץ החדשנות והמודרנה אותו מוביל הנוער האיראני, ולשמור על ערכי המהפכה הנוקשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.