מי מפחד מהשריעה?

בשנים האחרונות אנו עדים להתפשטותו של שיח נגטיבי ומגנה כנגד השריעה, ההלכה המוסלמית. שיח זה מוזן מהחששות (המוצדקים) מפני הטרור האסלאמי, ומהחששות (הלא-מוצדקים) מפני 'שריעיזציה' של אירופה, והשתלטות האסלאם על המערב. אמצעי התקשורת הפופולאריים, כמו גם הרשתות החברתיות, מציפים את צרכן התקשורת הממוצע בסיפורי זוועה על כריתת איברים והוצאות להורג אכזריות, ועל התעמרות בנשים בחסות המשפט המוסלמי; קטעי וידאו מזוויעים של 'ענישה אסלאמית' ושל הוצאות להורג מתוזמרות בנוסח דאע"ש, המועלים חדשות לבקרים ליו-טיוב ולאתרי אינטרנט אחרים, עוד מוסיפים על תחושת הזוועה והאימה.

למרבה הצער, מקרי קיצון מזעזעים אלו צובעים את ההלכה המוסלמית כולה באור שלילי ומאיים. תיאורי הזוועה נתפסים כמייצגים באופן אמין את 'הצדק השרעי', בעוד שהם מהווים למעשה חריגים לפי כל אמת מידה היסטורית או משפטית. מבט מאוזן ושקול יותר על המשפט המוסלמי היה מעלה כי אין כמעט דבר בין יישום השריעה על ידי דאע"ש (עד כמה שניתן לתאר את פעולותיו של הארגון הרצחני כיישום השריעה), ובין ההיסטוריה ארוכת השנים של המשפט המוסלמי כפי שזה פותח ויושם בקרב חכמי הלכה המשתייכים לזרם המרכזי של האסלאם.

מבט אקדמי ונטול פניות על השריעה מעלה כי המדובר באחת ממערכות הצדק המשוכללות והמרשימות ביותר שפותחו בהיסטוריה האנושית. גם מבלי שנקבל את התפיסה המוסלמית הרואה בשריעה משפט שמקורו אלוהי (לפי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא הספר הנצחי שהורד למוחמד בידי מלאך האלוהים, ג'בריל), אין מנוס מלהכיר בערכו הסגולי – הנורמטיבי, הדוקטרינרי, המוסדי והאנליטי – של המפעל העצום של גיבוש ופיתוח ההלכה המוסלמית. חכמי ההלכה המוסלמים הצליחו לאורך הדורות להקים מבנה משפטי משוכלל, בעל הגיון פנימי ובעל מוסדות מתפקדים, אשר אפשר לשליטים מוסלמים, כמו גם לאליטות ולפשוטי העם למצוא את שביל הזהב שבין נורמות וערכים אלוהיים ובין אורח החיים המקובל וחיי היום-יום.

AZHAR

ארבע אסכולות ההלכה הסוניות – האסכולה החנפית, האסכולה השאפעית, האסכולה המאלכית והאסכולה החנבלית – השכילו כל אחת לא רק לגבש דוקטרינה ייחודית ובעלת הגיון פנימי, אלא אף ליצור מנגנונים מוסדיים משוכללים המאפשרים למצוא איזון בין האחדה דוקטרינרית, ובין גמישות ופתיחות פרשנית; בין שמירת האוטונומיה המחשבתית של העולמא (חכמי ההלכה), לבין התחשבות בצרכי המדינה וברצונו של השליט; ובין יציבות והמשכיות, לבין תהליכי חידוש ושינוי. ואכן, מחקרים עדכניים על ההיסטוריה של המשפט המוסלמי מעלים כי המערכת הזו לא קפאה על שמריה במאה העשירית, כפי שסברו החוקרים בעבר, אלא המשיכה להתפתח, להשתכלל ולהתאים את עצמה לנסיבות ההיסטוריות המשתנות.

יתירה מזאת, סקירת ההיסטוריה הארוכה של המשפט המוסלמי מגלה כי בפועל היוותה השריעה תמיד (או כמעט תמיד) מערכת צדק פרגמטית, ישימה, ובעלת רמת נגישות גבוהה לכל חלקי האוכלוסייה. חכמי ההלכה המוסלמים באימפריה העות'מאנית, לדוגמה, נתנו יד להחלפת עונשי הגוף שקבע הקוראן על עברות מסוימות (כריתת יד לגנב; סקילת נואפים, למשל) בקנסות ששולמו לאוצר המדינה. הם גם השכילו להחיל נורמות ופרקטיקות אפקטיביות של צדק סוציאלי, אשר מנעו מחזקים ומבעלי שררה להתעמר ולרדות בחלשים מהם, ואף הנהיגו – למרות היותה של השריעה דין פטריארכלי המציב נשים בעמדת נחיתות מובנית אל מול גברים – מערכת יעילה של הגנות שהבטיחה שנשים יקבלו את מלוא הזכויות המוקנות להן במסגרת חיי המשפחה.

העובדה הניצחת היא שלאורך ההיסטוריה, מיעוטים לא-מוסלמיים (יהודים ונוצרים המשתייכים לכנסיות שונות) שחיו בחברות מוסלמיות ותחת משטרים מוסלמיים, הרבו לפנות לבתי הדין השרעיים לצורך קבלת סעדים שונים, גם כאשר הייתה להם האופציה לפנות לבתי דין של עדותיהם. כך למשל, רשומות בית הדין השרעי בירושלים מהמאות ה-17, ה-18 וה-19 מכילים עדויות לרוב על נשים יהודיות אשר העדיפו לפנות דווקא לבית הדין השרעי, ולא לבית הדין הרבני, בכדי להבטיח את זכויותיהן הממוניות (ראו על כך את סדרת הספרים "יהודים בבית המשפט המוסלמי" שפורסמו בהוצאת "יד יצחק בן צבי").

אולי אין זה מפליא לגלות, אם כך, כי גם כיום בישראל, בעלי דין מוסלמיים – ובהקשר זה, המדובר בעיקר בבעלות דין מוסלמיות – בוחרים על פי רוב לפנות לבתי הדין השרעיים, גם בעניינים בהם פתוחה בפניהם האופציה לפנות לבתי משפט אזרחיים למשפחה. ראוי להבהיר כאן, שמעמדם של בתי הדין השרעיים בישראל מקביל, פחות או יותר, למעמדם של בתי הדין הרבניים במדינה: אלו הם בתי דין דתיים, שיש להם סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין, וסמכות מקבילה ביתר ענייני המעמד האישי. משמעות הדבר היא שבעלי דין מוסלמים מחויבים בישראל להתחתן או להתגרש בבית הדין השרעי (כמו היהודים המחויבים להתחתן/להתגרש בבית הדין הרבני), אולם הם יכולים לבחור את הפורום אליו יפנו בעניינים אחרים של מעמד אישי כגון מזונות, משמורת על ילדים, ואפוטרופסות. בעניינים אלו פתוחה בפניהם האופציה להגיש תביעה או לבית הדין השרעי או לבית המשפט האזרחי למשפחה.

והנה, כפי שצוין לעיל, ברוב רובם של המקרים מעדיפות נשים מוסלמיות לפנות לבתי הדין השרעיים ולא לבתי המשפט למשפחה. ייתכן אמנם שבחירה זו נעשית לעיתים בשל לחץ חברתי או דתי המופעל על הנשים, אולם אין ספק כי ההעדפה המובהקת לבתי הדין השרעיים מייצגת בחירה כנה של רבים מהפונים והפונות. דומה כי שיעורי דמי מזונות גבוהים יחסית הנפסקים בבתי הדין השרעיים, רמת נגישות גבוהה, ויישום פרוצדורה 'ידידותית למשתמש' המקלה על בעלי ובעלות דין – כל אלו מהווים סיבות טובות להעדפת בתי הדין השרעיים על פני בתי המשפט למשפחה. ככל הנראה, לא רק כעת ולא רק בישראל – גם במקומות אחרים ולאורך ההיסטוריה כולה סיפקו בתי הדין השרעיים מודל לעשיית צדק שנתפס כאטרקטיבי על ידי ציבורים רחבים של בעלי ובעלות דין.

DARALIFTA

בהקשר הישראלי, יש לומר כי בתי הדין השרעיים הפועלים במדינה הפכו עם השנים למעין מרחב פעולה מוסלמי אוטונומי למחצה. הקאדים המכהנים בבתי הדין הללו אמנם ממונים על ידי נשיא המדינה, כוח האדם שלהם כפוף לכללי התקשי"ר של שרות המדינה, והדין המיושם בהם הוכפף לפסיקתה של הכנסת; ועם זאת, העובדה שהמוסדות הממלכתיים הללו מיישמים בפועל קוד שרעי, שהם מנוהלים על ידי מוסלמים ושהם מתנהלים בערבית – כל אלו הופכים אותם לזירות פעולה ממלכתיות המדגישות לא רק את הקיום הלגיטימי של ערבים מוסלמים בישראל, אלא אף את האוטונומיה התרבותית-דתית החלקית ממנה הם נהנים. במובן זה מהווים בתי הדין השרעיים בישראל מעין מודל חיובי כפול: מודל הן לאופן בו יכולה המדינה להכיר בזכויותיהם הקהילתיות של אזרחיה הפלסטינים-מוסלמים; והן לאופן בו יכולים בני הקהילה הפלסטינית-מוסלמית בישראל לפעול ולהרוויח מהכרתה של המדינה בזכויותיהם הקהילתיות.

במלים אחרות, מעבר לדעות הקדומות ולדימויים הדמוניים, ראוי להתבונן בשריעה – במאפייניה, במוסדותיה ובהיסטוריה שלה – בעיניים פקוחות, המזהות נכונה לא רק את חולשותיה אלא אף את האפשרויות הגלומות בה. ייטיבו לעשות גם מי שמבקרים את בתי הדין השרעיים על רקע האפליה המגדרית הנוהגת בהם, וגם מי שחוששים מיישומו של דין שרעי אכזר ושרירותי, אם יכירו בזכותה של קהילת מיעוט (בישראל או באירופה) להחיל על עצמה דינים דתיים המעוגנים בתרבותה. מובן שהחלה שכזאת אינה יכולה להיות בכפייה, וראוי להותיר את זכות הבחירה המלאה בידי בני ובנות הקהילה מתי ובאילו עניינים לפנות לדין השרעי, ומתי ובאילו עניינים לפנות למשפט האזרחי.

עידו שחר

ד"ר עידו שחר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה

4 thoughts on “מי מפחד מהשריעה?

  1. האמנם האסלם מאפשר ל"נשים יקבלו את מלוא הזכויות המוקנות להן…"? האשה וילדיה הם רכושו של הבעל ולכן במקרה גרושין הילדים תמיד נשארים עם הבעל שיכול אפילו למנוע מהאשה לראותם. לא רק דאע"ש אכזרי, גם בסעודיה עדיין קוטעים ידי גנבים (אמנם בבי"ח) שלא להזכיר את משטרת המוסר באיראן, וברוב ארצות האסלם האשה נקנית מאביה. כאשר מוסלמי רוצה להסוות את כוונותיו האמיתיות של הג'יהאד הוא טוען שמדובר ב"עשיית צדק". זה ה"צדק" שהכותב מייחל לו?

  2. הבל הבלים. תופרד הדת מהמדינה. רוצים שני הצדדים להדיין בערכה דתית יעשו זאת באופן פרטי ללא מעורבות ומימון המדינה.

  3. הפחד משריעיזציה באירופה אינו מוצדק ע"פי הכתוב ויתכן שאכן כך.הרצאות ששמעתי מחכמי דת מתונים תומכות בכך.

    הפחד באירופה שיש לו הצדקה הוא מאיסלמיזציה של היבשת.על הסכנות והרעות החולות הטמונות בכך אנו למדים בשנים האחרונות.

    צרות צרורות.

  4. נשמע לא מחובר למציאות.
    יוסוף אל-קרדאווי נחשב אחד מפוסקי ההלכה הגדולים של העולם הסוני ותומך בפיגועי התאבדות…
    מיותר לציין שחמאס שמבצע את פיגועי ההתאבדות הוא חלק מתנועת האחים המוסלמים.
    אל קעידה, דע"אש בוקו חראם…

    ממה שזה נראה המתונים האיסלמיים הם מיעוט…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.