מאופטימיות לא זהירה להתפכחות: האביב הערבי ממגדל השן

בדומה לקהילת הביטחון וגורמי התקשורת, גם מוסדות האקדמיה בארץ ובעולם לא צפו את גל המהפכות שפרץ בדצמבר 2010. לאחר גורם ההפתעה הראשוני, החלו להופיע מסות של מאמרים וספרים המנסים להסביר את מקורות התופעה, מדוע לא צפינו אותה ולאן פניה. מעקב אחר הספרות המרכזית בחמש השנים האחרונות אומנם חושף מידה של מוגבלות אנליטית והישענות על הנחות יסוד ותפיסות שמרניות ולעיתים שגויות אודות המזרח התיכון (פרטים אדישים, משטרים חזקים וצבאות נאמנים), אולם בעיקר מוכיח כמה נזילה ובלתי צפויה הדינמיקה האזורית בעת הנוכחית, באופן שלעיתים אינו ניתן לחיזוי גם עבור מי שבידיו הכלים המחקרים "הנכונים". על אף השונות הקיימת והעדרה של פרשנות אחידה במחקרים שנכתבו בדיסציפלינות של מדע המדינה וחקר המזרח התיכון אודות הטלטלה האזורית, ניתן להצביע על התפתחות של שלוש פרספקטיבות מחקריות, אשר מעידות במידה רבה על תהליך של התפכחות ואף על ענווה, ביכולת לחזות ואף להמשיג את השינויים באזור:

שלב ה"מנצחים מול מפסידים" (2012-2010) – בשלב הראשון השיח האקדמי על המהפכות במזרח התיכון היה אופטימי וזוהה כתקופת מעבר שסופה בדמוקרטיזציה ובחלחול של ערכים ורעיונות ליברליים לאזור. בחינת ההתפתחויות האזוריות נעשתה באופן דיכוטומי של "מנצחים" – ציבורים, בעיקר הדורות הצעירים, המונרכיות, ומאז 2012 תנועת האחים המוסלמים. ו"מפסידים" – הדיקטטורים (מבארכ במצרים, בן עלי בתוניסיה, קד'אפי בלוב, סאלח בתימן ובשאר אל-אסד בסוריה), האסלאמיסטים ובעיקר גורמי הג'יהאד העולמי. המונח "אביב ערבי", על מטענו החיובי, הוא שרווח בשיח.

אופטימיות לא זהירה- ההפגות בכיכר תחריר

Tahrir_Square_on_February11

"שלב הסינתזה" (2014-2012) – מתבטא בניסיון לשלב תובנות מתחומי מחקר שונים כדי להתמודד עם חוסר הוודאות ולהבין את מורכבות האירועים האזוריים (למשל, עלייה במחקרים של מדעני המדינה או סוציולוגים ללא רקע במזה"ת). חזרה לתיאוריות "ישנות" כמו – חברה אזרחית, תנועות חברתיות ויחסי דת-מדינה ותקשורת-חברה-מדינה – במטרה להימנע מטעויות עבר ומהפשטות. זאת, במקביל להתפכחות מפרדיגמת "שחור/לבן" (מנצחים מול מפסידים, דמוקרטיזציה מול אוטוריטריות, חילוני מול דתי) וכן מהראייה של "גורל משותף" לכלל מדינות המזה"ת. ברקע, ההבנה שהמהפכות לא רק משנות את המזה"ת אלא גם את האופן בו נהגנו לבחון אותו. השימוש במונח "אביב ערבי" עדיין רווח אולם נמצא במגמת ירידה וכך גם השיח האופטימי באשר לעתיד האזור.

"שלב ההשהיה וההשוואה" (2015 ואילך) – הדינמיקה המהירה של האירועים באזור שינתה את נטיית החוקרים להצביע על מצבי סיום מוגדרים (למשל עידן של אסלאם פוליטי, או עידן של סלפיה ג'יהאדיה). לחלופין, חוקרים החלו להדגיש את העובדה שאנחנו עודנו מצויים בתקופת מעבר ("אין עדיין תמונת סטילס") וכי נדרשת "סבלנות היסטורית" לבחינת האירועים והמשגתם.

חלק מהחוקרים מזהים את התקופה הנוכחית כמהפכת-נגד (Counter Revolution) וכעיוות, כנראה זמני, של יעדיה הראשוניים של הטלטלה. אחרים טוענים שמדובר ב"אביב ערבי מושהה" ויעדיו המקוריים צפויים להתממש בעתיד. בפועל, אפקט דאע"ש ועלייה של קבוצות אלימות אחרות הגבירו את העיסוק בדת האסלאם ובזרמיה הרעיוניים (בהשוואה לתקופות מוקדמות יותר בטלטלה), במידה מסוימת על חשבון מחקרים חברתיים העוסקים בציבור. השיח אודות ציבורים ואוכלוסיות באזור החל להתמקד בזהויות הפרימורדיאליות שלהם, כלומר, בשיוכם האתני, העדתי והשבטי, כמתעלים בחשיבותם על זה הלאומי. כך גם העיסוק בדאע"ש במקביל להיחלשות מעמד מדינת הלאום, עוררו ביקורת כלפי הספרות המחקרית של מדע המדינה והיחסים הבינלאומיים, הממשיכה להעניק משקל דומיננטי לשחקנים המדינתיים ולפרקטיקות המדיניות על חשבון השחקנים הלא-מדינתיים. ביקורת נוספת קשורה בהבחנה הבינארית למדי, בין השחקנים הלא-מדינתיים לבין השחקנים המדינתיים בעידן של גבולות מטושטשים (כפי שהמקרה של דאע"ש מייצג).

שינתה את הכללים- עלייתו של דאע"ש

Daesh

בשלב זה, קשה לזהות המשגות או כותרות-על שמספרות את הסיפור המזרח תיכוני, אולם ניתן לראות עלייה במחקרים ההשוואתיים בכלל, ובהשוואת בין-אזוריות בפרט, הבוחנים את הטלטלה ביחס למהפכות אחרות בעולם. הספרות המחקרית מניחה כי מוקדם מדי להכריע באשר לסדר החדש שמתהווה באזור וכי דוגמאות עבר מראות כי אפקט המהפכה עשוי להימשך עשור ואף למעלה מכן. כך, שנת 2011 נתפסת כשנה סימבולית, באופן דומה ל- 1848 ("אביב העמים"), 1968 ("האביב של פראג") או 1989 (התפרקות ברית המועצות וסיום "המלחמה הקרה").

לבסוף, נדמה שלא רק המזה"ת נמצא בתקופת מעבר, אלא גם המחקר האקדמי אודותיו. נקודת הזמן הנוכחית משקפת ניסיון ליצוק תוכן חדש, לשכלל את המתודולוגיות (תיאוריות, המשגות ושיטות מחקר) ולהעריך מחדש תפיסות מקובלות, באופן מואץ מאשר בעידן שקדם לטלטלה. הביטוי המרכזי לכך הוא שילוב גובר של דיסציפלינות ותיאוריות, אמירות זהירות ושימוש בכלים השוואתיים. זאת, בהנחה ששכלול כלי מחקר אכן יסייע בניתוח והבנה מעמיקים של תופעות אזוריות בעידן כה דינאמי וכאוטי.

 

כרמית ולנסי

כרמית ולנסי היא עמיתת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנטית בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב

2 thoughts on “מאופטימיות לא זהירה להתפכחות: האביב הערבי ממגדל השן

  1. אופטימי הייתי עד למלחמת יום כיפור שם ראיתי את היהירות וזילות בחיי אדם .מלחמת לבנון הדגישה לי את שחשתי ….. והיום כולנו חיים באופוריה שזה לא יגיע לארצנו ומאמינים או רוצים להאמין שהשקרנ ים שיושבים במגדל השן מספרים לנו .אחים ואחיות יקרים מצפים לנו ימים נוראים וקשים שלא חשנו מאז קום המדינה ואני תקוה שנוכל לשרוד אותה . ודעתי האישית שהכתבה ממחישה לכולנו שהגרוע מכל עומד להגיע גם לארצנו . בתקוה שאתבדה

    • בכל השוואה ובכל קנה מידה מצבה של ישראל משתפר בהתמדה מאז הקמתה. מלחמת יום הכיפורים, למרות שהתחילה בהפתעה ובמחקר אודותיה אצלנו מתייחסים כמעט אך ורק לשלב הפתיחה, היתה נצחון מוחץ מבחינת ישראל. כך גם המלחמות שהיו אחר כך שהיו בעיקרן התנגשויות קטנות היקף ומצומצמות נפגעים. כך גם צוק איתן ואפילו גל הסכינאות הפלשתינית שעודנו נמשך, בכל המלחמות האלה ישראל מתמודדת בצורה טובה, מנצחת וגורמת לאויב מפלות כבדות. דאע"ש, למרות האימה התקשורתית שמשודרת אלינו באינטנסיביות, אינם אלא כנופיית רוצחים, סוג של חלאת האנושות שמתרכזת סביב דגל האיסלם הרצחני המבטיח ביזה וריגושים. הם לא יכולים להתמודד עם כח צבאי נחוש ויש לקוות שהתחרות בין רוסיה לארה"ב תביא בסופו של דבר להתערבות כח כזה שישמיד את דאע"ש. סוריה חרבה וצבאה איבד את כל כוחו, חיזבאללה נכתש קשות במלחמה הסורית ואינו קרוב אפילו ליכולותיו מלפני עשור ועכשיו גם אירן מדממת את מיטב הגנרלים שלה בסוריה ואינה מצליחה להגיע לתוצאות. מצרים בת ברית ונלחמת לצידנו בטרור בסיני, ירדן תולה יהבה בישראל שתושיע אותה מדאע"ש, והפלשתינים מנסיםלנצח אותנו בדקירות… כן, המצב של ישראל טוב הרבה יותר משהיה לפני חמש שנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.