"לצלם מבעד לרעלה": תעשיית הקולנוע באיראן מראשיתה ועד ימינו

"כמו האוכל האיראני גם הקולנוע האיראני זוכה להערכה ולהוקרה רבה בעולם כולו. זהו קולנוע שלא ניתן לגמרי לדון עליו, גם לא באלפי מילים. רק שתי מילים- לכו לראות," (עדנה כהן-קדוש, עכבר העיר, 03/2010)

ראשיתו של הקולנוע בשלהי המאה ה-19 בצרפת, עת האחים ז'אן לואי (1948-1864) ואוגוסט מארי לואי ניקולא (1954-1862) לבית לומייר (Lumière) המציאו את המצלמה, סרט הצילום והמקרן, שיהיו הבסיס לצילום סרטי הקולנוע גם בשנים העתידות לבוא. זאת ועוד, האחים לומייר היו לראשונים שביימו סרט ללא צליל או בשמו המקצועי "ראי-נוע". בפברואר 1895 רשמו שני האחים את מצלמתם כפטנט ומספר חודשים לאחר מכן כבר החלו להקרין את יצירותיהם בפומביי ברחבי צרפת. הסרט "סעודת התינוק", אשר הוקרן בבית קפה בפריז הפך למעשה את בנו בן השנתיים של של ז'אן לואי לכוכב הקולנוע הראשון בהיסטוריה.

תעשיית הקולנוע שהלכה והתרחבה בשנים אלה משכה גם את תשומת ליבו של מוט'פר אל דין שאה (חי 1907-1853), בזמן ביקורו בצרפת. השאה עצמו העלה את רשמיו והתפעלותו הרבה מהטכנולוגיה החדשנית על הכתב ביומנו האישי: "בשעה 21.00 בדיוק נכנסנו לאולם ההקרנה שם כיבו את האור והציגו בפנינו על גבי מסך גדול תמונות וצלילים. התמונות היו של ילידים אפריקאים הרכובים על גמלים במדבריות אפריקה…." השאה המשיך בתיאוריו וכתב כי "הכל היה מרתק ועל כן ציווינו על סחאף – באשי לרכוש מצלמה שכזו, ובעזרת האל גם הוא יוכל להכין סרטים כאלה במולדתנו ולהציגם בפני המשרתים שלנו."

נחישות השאה בדבר הבאת הקדמה הקולנועית אל איראן הביאוהו להורות לצלם החצר, מירזא איבראהים סחאף-באשי, לרכוש מצלמה,  באמצעותה צילם תחילה את האריות המלכותיים בגן החיות בפרח-אבאד ואת טקסי התפילה שנוהלו על ידי השאה עצמו. לאחר שנים (1904), נפתח בית הקולנוע הראשון, "פאלאס" (ארמון), ברחוב אמיר-כביר שבתהראן על ידי סחאף-באשי עצמו. הוקרנו בו קומדיות צרפתיות, סרטים ממלחמת רוסיה-יפן וסרטים סובייטים נוספים כגון רוסטוב ואודסה. הצלחת הסרטים והדרישה לבידור מסוג זה הייתה גדולה למדי, עד שכעבור שנים מספר הוכפלה כמות הצופים והחלה חלוקה של מתאבנים לסוגיהם ומשקאות קלים כלימונדה ליושבים באולמות הצפייה המרווחים.

עלייתו של רזא שאה לשלטון (1925) ונפילת שושלת קאג'אר, לצד אירועים דרמטיים נוספים מחוץ לגבולות איראן כגון עליית מוסטפא כמאל אטאטורק לשלטון בתורכיה, הביאה את הקולנוע באיראן לכדי הצלחה ושגשוג. תחילת כהונתו של רזא שאה אופיינה בעיקר בסרטים דוקומנטריים בהם צולם רזא שאה על ידי באבא-ח'אן מועתזדי במסעותיו ברחבי איראן וכיום התיעוד המרכזי שנותר הוא הכתרתו למלך איראן באפריל 1926. רק מספר שנים לאחר מכן, החלו להציג סרטים באיראן תוך פרשנות באולם ומעט מאוחר יותר הוכנסו שורות התרגום. במחצית שנות ה-40 התחילה עבודת הדיבוב לסרטים, כאשר התשלום בעבור הדיבוב, יש לומר, היה מועט ועל כן רמתו של הדיבוב הייתה בהתאם, קרי נמוכה ובלתי מקצועית. בשנת 1932 הוצג הסרט "דֻח'תר-י לור" (בת שבט הלור). ייחודיותו של סרט זה מתאפיינת בהיותו לסרט הראשון בו אישה מגלמת תפקיד ראשי וכן זהו הסרט הראשון דובר הפרסית שנצפה מחוץ לגבולות איראן.

מתוך הסרט האיראני זוכה פרס האוסקר "פרידה" (2012)

A separation

כיבושה של איראן על ידי בעלות הברית באוגוסט 1941, נפילתו של רזא שאה ועלייתו של בנו וממשיך דרכו, מוחמד רזא פהלוי הביאו לכדי עליית ארגונים שונים אשר שהו שנים קודם לכן במחתרת מפאת הפחד משלטון רזא שאה. בין הארגונים היו ארגוני נשים, ארגונים אסלאמיים, קומוניסטים ועוד. במהלך שנותיו הראשונות לשלטון ניסה השאה הצעיר לבסס את מקומו ושלטונו ותוך כדי הואקום שנוצר חיזקו אנשי תעשיית הקולנוע האיראני את קשריהם עם עמיתיהם ברחבי העולם כולו. יחד עם זאת, בעיות כלכליות בתוך איראן מנעו את בימוי והפקת הסרטים בתוך איראן ומרביתם נעשו בתורכיה.

בתחילת העשור החמישי חוותה איראן את משבר הלאמת הנפט בממשלתו של ד"ר מוחמד מוצדק, כאשר במקביל נעשה ניסיון ליצור סרטים בעלי גוון א-פוליטי. מי שהיה לאבות הקולנוע באיראן ד"ר הושנג קאבוסי תבע את המונח "קולנוע פרסי" וזאת בעקבות שינוי מהותי בדפוסי הקולנוע עצמו. באותם השנים ניתן היה לראות על גבי המסך הגדול סצנות ארוטיות ומיניות בכמות בלתי מבוטלת. בשלהי אותו עשור כבר ניתן היה לחזות בכוכבי קולנוע ("סלבס") כמו מוחמד-עלי פראדין, מי שהיה חבר בנבחרת ההתאבקות הלאומית האיראנית והפך לכוכב קולנוע. פניו המוכרות כיכבו בפרסומות, בשלטי חוצות והוא אף זכה לתשלום של כ 50 אלף דולר לסרט.

החל מראשית שנות ה-60 כוונו הסרטים לאנשים "אינטלקטואלים" יותר. ניתן היה לראות סרטים שהתבססו על סיפורי אלף לילה ולילה וסרטים על סוגיות החיים השונות כמו הסרט "הפרה" שבוים על ידי דריוש מהרוג'י, מי שנחשב לאחד מאבות הגל החדש בקולנוע האיראני (NEW WAVE). סרטו זה של מהרוג'י גרר עמו הכרה בינ"ל בדמות זכייה בפרס בפסטיבל ונציה. זאת ועוד, בנובמבר 2014 עוטר מהרוג'י במדליה מיוחדת מטעם ממשלת צרפת בטקס מרשים בנוכחות אנשי משטר וקולנוע בבניין השגרירות הצרפתית שבתהראן. "הגל החדש" בקולנוע האיראני כלל בין היתר הפקה ובימוי של סרטים בעלי גוון פילוסופי, פוליטי, תרבותי ובעיקר לשוני. כמו כן, נשים אחדות כגון פָארִי סָבֻּוֻרִי ומַרְזִיֶה מַשְכֵנִי החלו לעסוק בתעשייה והפכו לחלוצות בתחום זה.

מהפכת 1979 סימלה את המפנה לרעה בקולנוע האיראני. צנזורה קשה הוטלה והמשטר אסר על הקרנת סרטים במסגרות פומביות רחבות ("מועדוני וידאו"). החשש הגדול של המשטר היה כי במהלך הצפייה המשותפת יחשפו אנשים לנעשה בחזית המלחמה עם עיראק, מה שיביא לשבירת רוח הלחימה והורדת המורל הן בחזית והן בעורף.

בשנת 1984 הוקמה קרן "פראבי" לקולנוע, כזרוע של משרד התרבות האיראני, שתכליתה לפקח, להנחות ולתמוך בקבוצות וביחידים המבקשים לעסוק בבימוי והפקה. הקרן סייעה רבות בייבוא והפצת ציוד חדש ומודרני, ובקיום השתלמויות מקצועיות תוך שהיא מבקשת להעלות את הרמה המקצועית של הנוגעים בדבר. סופה של מלחמת איראן-עיראק, אולי מותו של ח'מיני ורוח הגלסנוסט במזרח אירופה סימנו את התאוששותו של הקולנוע האיראני. החל משנת 1989, תחילת כהונתו של רפסנג'אני כנשיא ועד 2005 עם ראשית כהונתו של אחמדינז'אד, ידע הקולנוע האיראני שגשוג, הצלחה וזכה לחיבוק אמיץ מטעם המשטר. גם רפסנג'אני וגם יורשו בתפקיד מוחמד ח'תאמי, אשר היו בעלי ההשקפה ליברלית, ניסו ככל יכולתם במהלך תהליכי הדמוקרטיזציה שקידמו לתמוך בקולנוע ולהביא לשגשוגו. דוגמא לכך הוא הסרט "ילדי גן עדן" משנת 1997 המספר אודות חייו של נער עני בטהרן, אשר זכה להצלחה מסחררת באיראן ובעולם.

שנת 2005 ועלייתו של הנשיא השמרני, ד"ר מחמוד אחמדינז'אד הביאה לירידתו מחדש של הקולנוע האיראני המופק באיראן. הבמאי האיראני המוביל מוחסין מחלמבף ואחרים החלו להפיק  סרטים המתנגחים במשטר אם כי עשו זאת בעיקר במדינות אחרות ולא באיראן עצמה. בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות איראן הביאה עמה גל אופטימיות חדש בכל הקשור לקולנוע האיראני. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא פתיחתו המחודשת בתהראן של "בית הקולנוע"- האיגוד המקצועי של העוסקים בתחום הקולנוע באיראן שמונה למעלה מ 5,000 איש לאחר שזה נסגר בינואר 2012 בצו המשטר.

הקולנוע האיראני הוא קולנוע ייחודי המשלב תרבות עשירה, טעמים וצבעים ולמרות המשברים השונים הוא מצמיח מדי שנה אין ספור הצלחות קולנועיות. דוגמאות לכך הן הסרט "פרידה", אשר זכה בפרס האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" בשנת 2012, בעוד שבאוקטובר 2014 זכתה ר'חשאן בני-אעתמאד בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה על תסריטה לסרט "סיפורים".

 לסיכום, הקולנוע האיראני מתובלן בסיפורים נוגעים ודילמות חיים אנושיות ובכך הוא גורם לגלגלי המוח לזוז ונכנס למעמקי הלב. המלצתי החמה היא – הזמינו כרטיס ולכו לראות!

רועי כהנוביץ

רועי כהנוביץ הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה וחוקר במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.