לא רק יריבות אסטרטגית: הפערים האידיאולוגיים בין אל-קאעידה ודאע"ש

פיגועי הטרור הקטלניים של ארגון דאע"ש במערב, המבוצעים בשם האסלאם הרדיקלי, הובילו רבים להשוות בין דאע"ש (המוכר רשמית מאז יוני 2014 בתור 'המדינה האסלאמית') וארגון אל-קאעדה, שעד לפני שנים אחדות נחשב למוביל מחנה הג'האד הגלובלי. בשל פעילות הטרור והאידיאולוגיה הרדיקלית של שני הארגונים, הסיבה להשוואה זו ברורה ומתבקשת: שני הארגונים משתייכים לזרם הסלפי-ג'האדי באסלאם הסוני, הרואה בג'האד האלים את הדרך היחידה ליישום האסלאם הנכון, שניהם פועלים באופן חוצה גבולות ומדינות, שניהם ביצעו פעולות טרור קטלניות וקראו לביצוע פיגועים נוספים נגד ארצות הברית ומדינות אירופה. אולם לצד הבדלים אסטרטגיים בין דאע"ש ואל-קאעדה, שני הארגונים נבדלים גם מהותית מבחינה אידיאולוגית. שיח ציבורי וניתוחים אקדמיים המתייחסים רק לטרור ולאלימות הפוליטית של ארגונים אלו מפספסים הבדלים בסיסיים אלו, הבאים לידי ביטוי במאות הפרסומים וסרטוני התעמולה שלהם.

כפי שמציין פרופ' ברק מנדלסון, "ישנם הבדלים מכריעים בין שני הארגונים, הרבה מעבר לפערי העוצמה הגדולים ביניהם. דאעש מתפקד כמדינה, ושולט בטריטוריה רחבה עם מיליוני תושבים, ואילו אל-קאעידה פועל בעיקר כארגון שיש לו הרבה פחות משאבים." במלים אחרות, דאע"ש מתפקד כמדינה השולטת בטריטוריה ומופקד על ניהול חיי אוכלוסייה אזרחית, במיוחד באזורי הליבה שלו בערים מוצול שבעיראק ובא-רקה שבסוריה, בעוד שאל-קאעדה הינו שחקן לא-מדינתי, שעיקר פעילותו מאז שנות התשעים המאוחרות הינה פעולות טרור, ללא שליטה על אוכלוסייה ופעילויות משילות (governance). הבדל בסיסי זה גרם לפרשנים רבים לקבוע ש"אסטרטגיה, לא אידיאולוגיה, מבחינה את דאע"ש מאל-קאעדה", ושלאל-קאעדה ודאע"ש מאופיינים על-ידי "אידיאולוגיה זהה, [אך] מתודולוגיה שונה".

אין ספק שקיימים הבדלים אסטרטגיים מהותיים בין דאע"ש ואל-קאעדה: אל-קאעדה רואים בהקמת הח'ליפות יעד אוטופי, שיתרחש בעתיד הרחוק לאחר סילוק כוחות ארה"ב מהמזרח התיכון, בעוד שהגישה של דאע"ש (עוד בתקופתו של אבו מצעב אל-זרקאווי, ב-2006) דוגלת בהקמת הח'ליפות כאן ועכשיו. בנוסף, בן לאדן גם דחה מפורשות הקמה של מדינה אסלאמית כיעד מידי. כך למשל, במכתב ששלח למפקדי אל-קאעדה בחצי-האי ערב, הגדיר בן לאדן את תימן בתור "המדינה הערבית המוכנה ביותר להקמת מדינה אסלאמית." למרות זאת, קבע ש"אל לנו לנסות להתחיל להקים מדינה אסלאמית בתימן, אפילו אם העם ימרוד נגד הממשלה ויפיל אותה. … משום שהתוצאה [של הניסיון להקים מדינה אסלאמית] תהיה גרועה יותר לאסלאם ולמוסלמים, אם נתחיל בניסיון ללא מרכיבי ההצלחה." כתוצאה מכך, במקום הניסיון להשתלט על טריטוריה ולהקים בה שלטון סלפי-ג'האדי המיישם את השריעה, בן לאדן האמין שאל-קאעדה וארגוני ג'האד אחרים צריכים למקד את מאמציהם בפיגועי טרור נגד ארצות הברית ומטרות מערביות במזרח התיכון. לאחר שהאמריקאים ייסוגו מהמזרח התיכון, טען בן לאדן, יהיה קל בהרבה למוטט את המשטרים הערבים ולהקים את הח'ליפות המיוחלת. כך, סילוק ההשפעה המערבית מהמזרח התיכון, ובעיקר כוחות הצבא האמריקאים באזור זה, נתפשו בעיני בן לאדן ואל-קאעדה כתנאי יסוד להקמת מדינה אסלאמית וכינון הח'ליפות.

התמקדו במאבק נגד המערב: מנהיג אל קאעידה בעבר (אוסאמה בן לאדן) ובהווה (איימן אל-ט'ואהרי)

Osama bin Laden sits with his adviser and purported successor Ayman al-Zawahiri during an interview in Afghanistan, Barack Obama

אולם למרות הבדלים אסטרטגיים אלו בין אל-קאעדה ודאע"ש, ישנם גם הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים בין שני הארגונים. בראש ובראשונה, דאע"ש ואל-קאעדה תופסים אחרת את האסלאם ורואים מוסלמים אחרים באופן שונה. אל-קאעדה רואה בארה"ב את "האויב הרחוק", מנהיגת "הברית היהודית צלבנית", ולכן גם האויב העיקרי שיש להילחם בו. בשל כך, היא מבקשת לאחד את שורות העולם המוסלמי (הסוני) ונמנעת מלעסוק בשאלות תיאולוגיות של אמונה וכפירה. כך למשל, איימן אל-ט'ואהרי ביקר את אבו מצעב אל-זרקאווי על מעשי הזוועה שלו נגד שיעים בעיראק: ט'ואהרי כתב ש"אנשי הידע באסלאם מודעים להיקף הסכנה הנשקפת לאסלאם מהשיעה התרי-עשרית [הזרם המרכזי בשיעה המודרנית]."  עם זאת, ט'ואהרי טען שמעשי הטבח בשיעים לא מחזקים את המוג'אהדין ולא מקדמים את המטרה העיקרית של אל-קאעדה: סילוק האמריקאים מעיראק.

מבחינת אל-קאעדה, המטרה האסטרטגית של גירוש הנוכחות האמריקאית מהמזרח התיכון (ובייחוד מחצי-האי ערב, ערש שני המקומות הקדושים לאסלאם) קדמה מאז שנות התשעים המוקדמות לכל דבר אחר. יש לציין שהחשיבה האסטרטגית של אל-קאעדה השתנתה משמעותית מאז אירועי "האביב הערבי" ב-2011: הכאוס שהתפשט ברחבי המזרח התיכון יצר עבור אל-קאעדה וארגוני ג'האד אחרים הזדמנויות חדשות, ובעקבות זאת אל-קאעדה החל להתמקד יותר בפעילות מקומית, אלימה לצד קהילתית, במטרה להשתלב בקרב אוכלוסיות מקומיות ולמצב עצמו כארגון גרילה מקומי ולא כרשת טרור בינלאומית. מאז, המאבק ב"אויב הרחוק" של ארה"ב נדחק הצידה במידה מסוימת לטובת מאבק במשטרים "כופרים" כמו משטר אסד, אך אל-קאעדה ממשיך להתמקד באויבים חיצונים (משטר אסד השיעי מהווה מטרה קלה לכך), ולא לכוון את פעילותו האלימה כנגד מוסלמים סונים מן השורה וארגונים אסלאמיים אחרים.

דאע"ש, לעומת זאת, מפנה את המבט שלו בראש ובראשונה פנימה, לתוך העולם המוסלמי עצמו, וכתוצאה מכך עסוק הרבה יותר בשאלות של אמונה וכפירה בקרב מוסלמים אחרים. דאע"ש מגדיר כל מוסלמי שאינו מקבל את האסלאם כפי שדאע"ש מפרש אותו כ"כופר". ה"תכפיר" משמעותו הכרזה של מוסלמי על מוסלמי אחר כמי שכפר בעיקרי האסלאם, המתירה את דמו בכך, ובעוד דאע"ש מבצע "תכפיר" באופן גורף כנגד קבוצות, ארגונים ומדינות, אל-קאעדה נמנע מהכרזות אלו. דאע"ש קבע שהאחים המוסלמים, התנועה האסלאמיסטית הותיקה ביותר בעולם הערבי, כופרת, הכריז על איימן אל-ט'ואהרי ככופר, והגדיר את "אל-קאעדה של ט'ואהרי" בתור "היהודים של הג'האד". אבו מוחמד אל-עדנאני, דובר דאע"ש עד למותו בסוף אוגוסט 2016, גם הכריז תכפיר על ג'בהת א-נצרה ואחראר א-שאם, בשל העובדה שנלחמו לצד כוחות צבא סוריה החופשי נגד המשטר הסורי, וגם נגד האופוזיציה הסורית, בשל הקשרים שלה עם תורכיה, קטר ומדינות מוסלמיות נוספות. גישה אקסלוסיבית זו לאסלאם מצמצמת את האסלאם "האמיתי" והטהור, מבחינת דאע"ש, רק לדאע"ש עצמו, ומחייבת את הלחימה בכל ארגון או תנועה אסלאמיסטית אחרת.

בתגובה לכך הגדירו חכמי הלכה סעודים, כמו גם איימן אל-ט'ואהרי, את דאע"ש כחוארג'. מושג זה מתייחס לכת הראשונה שיצאה מן האסלאם ורצחה את עלי, בן דודו של הנביא מוחמד והח'ליפה הרביעי. מאז, שם זה הפך באסלאם הסוני לכינוי גנאי לקיצוניות דתית ולסכנה לקהילה המוסלמית הניצבת מצד קיצונים מבית.

ביטוי נוסף לגישה בלעדית זו לאסלאם ולתביעה של דאע"ש להגמוניה על השיח האסלאמי המודרני ניכרת ביחס של אל-קאעדה ודאע"ש לעולמא, חכמי הדת הממסדיים בעולם המוסלמי. מנהיגי אל-קאעדה, כמו תנועות אסלאמיסטיות קודמות, ביקרו קשות את העולמא, המספקים לשליטים האוטוריטריים במדינות ערב לגיטימציה דתית ונכנעים לעתים קרובות לדרישות השלטונות. אך במסמך רשמי של אל-קאעדה מ-2013, הבהיר ט'ואהרי ש"העימות שלנו עם חכמי הדת הרשעים מוגבל לדחיית הספקות שהם יוצרים ולהצגת ראיות ברורות לבגידה שלהם [באסלאם הנכון לפי אל-קאעדה]. אסור להילחם בהם או להרוג אותם, למעט במקרים בהם הם מבצעים פעולה צבאית כנגד המוסלמים או המוג'אהדין."

דאע"ש, בניגוד גמור לכך, מגדיר את העולמא בתור "חכמי הרשע", "חמורי הידע" (חמאר אל-עלם) ו"השייח'ים של דינארים ודולרים", אך לא מסתפק בגינויים אלה וקורא גם  לתומכי דאע"ש "להפוך את הרג 'חכמי הרשע' לעדיפות הראשונה שלכם". כחלק מקמפיין זה, כתבה בגיליון מספר 13 של מגזין דאבק קראה להרוג את "חכמי הדת של הארמון" (אנשי הממסד הדתי בסעודיה) בטענה שהם כפרו באסלאם כבר לפני שנים בתמיכתם ב"אלו הנלחמים באסלאם" (המשטרים הערבים). בשונה מכך, אל-קאעדה נמנעה באופן היסטורי מלתקוף ישירות את העולמא, ובחרה במקום זאת לבקר אותם ולייעץ להם, בתקווה שינקטו קו עצמאי ותקיף יותר כלפי המשטרים הערבים ויתמכו באופן פומבי בארגוני הג'האד.

מתוך המגזין "דאבק": דאע"ש מסמנת את אנשי הדת המוסלמים

ImamKufr

אך נראה שההבדל המשמעותי ביותר בין אל-קאעדה ודאע"ש הינו בהנכחת האסלאם במרחב הציבורי. מרגע הכרזת הח'ליפות ביוני 2014, שהוצגה על-ידי הארגון כמימוש "הבטחתו של אללה", דאע"ש מציג את פעולותיו בשטחי שליטתו בתור יישום האסלאם הטהור. אך האסלאם, מבחינת דאע"ש, אינו מסתכם רק באמירת השהאדה, אלא גם במעשים חיצוניים. אלו כוללים אכיפה מחמירה של השריעה, כולל עונשי החדוד: כריתת ידי גנבים, סקילת נואפים, ועונשים גופניים אחרים על עבירות המוגדרות במשפט האסלאמי, כפי שדאע"ש מפרש אותו. בנוסף, דאע"ש גם מקיים בשטחי השליטה שלו שתי פרקטיקות אסלאמיות: דעוה וחסבה. הדעוה, הטפת האסלאם ופעילות קהילתית הנועדה למשוך מאמינים קרוב יותר לדת, מופעלת על-ידי דאע"ש באופן מסודר כחלק ממשרד הדעוה והמסגדים (דיואן אל-דעוה ואל-מסאג'ד) של 'המדינה האסלאמית'. פעילות זו כוללת אירועי הטפה פומביים, דרשות של אנשי דת של דאע"ש במסגדים, תחרויות ספורט ואירועי הקראת קוראן לילדים ובני נוער. בדומה לכך, דאע"ש מקיים גם פעילות חסבה ממוסדת בשטחים אלו. החסבה הינה "משטרת הדת" האסלאמית, האחראית באופן מסורתי על אכיפת הציווי הקוראני "לצוות את הטוב ולאסור את הרע". בפועל, כוח זה מתפקד כ"משטרת הצניעות" של דאע"ש, האחראי על אכיפת לבוש צנוע לנשים, החרמת אלכוהול (והענשת הסוחרים בו) ושריפת טבק וסיגריות. הקיום הפומבי והממוסד של שני מוסדות אלו נועד לתת סימוכין לאמירה של דאע"ש, לפיה רק בשטחי 'המדינה האסלאמית' האסלאם קיים והשריעה מיושמת במלואה. פעילות פומבית של דעוה וחסבה לא היתה אפשרית ללא שליטה בטריטוריה, אולם לא ניתן להסביר היבט אסטרטגי זה של דאע"ש ללא התייחסות לאידיאולוגיה שלו, השונה שלו מזו של אל-קאעדה.

גם אל-קאעדה וגם דאע"ש הנם חלק מזרם הג'האד הגלובלי, אך מהווים דורות שונים בהתפתחות ההיסטורית של זרם זה. לצד סדרי עדיפויות שונים מבחינה אסטרטגית, האידיאולוגיה של שני הארגונים נבדלת בהגדרת האויב ובעיקר ביחסם למוסלמים אחרים. אל-קאעדה נמנע במכוון מעיסוק בסוגיות תיאולוגיות ומ"דירוג" מידת אמונתם של מוסלמים אחרים: מבחינתו, ארה"ב, אירופה וישראל היוו, עד ל"אביב הערבי" את הסכנה הגדולה ביותר לאומה בעידן המודרני, ועד שאויבים אלו לא יובסו (או לכל הפחות, יסיגו את כוחותיהם מהמזרח התיכון), הקמתה של הח'ליפות נשארת בגדר יעד נכסף אך תיאורטי. כחלק מדגש זה על מאבק ב"אויב רחוק", אין מבחינת אל-קאעדה טעם לעסוק בויכוחים פנים-אסלאמיים. דאע"ש, בשונה מכך, ממקד את עיקר זעמו, כתביו ופעולותיו פנימה, כלפי מדינות, תנועות וארגונים אחרים בעולם הערבי. בשל כך, הלחימה בשליטי מדינות ערב, בחיילים עיראקים שיעים או באנשי צבא סוריה החופשי, המהווים מבחינת דאע"ש מוסלמים "כופרים" ו"משומדים", קודמת בהרבה ללחימה ב"צלבנים" בארה"ב ובאירופה, ואפילו בישראל. לא ניתן להבין את היריבות בין דאע"ש ואל-קאעדה בשנים האחרונות, ואת שינוי אופי האיום הנשקף מצד הג'האד הגלובלי, ללא התייחסות גם להבדלים האידיאולוגים בין שני הארגונים. מאבקם של ארגונים אלה אינו מתבטא רק בפיגועי טרור רצחניים בעולם הערבי והמערבי, אלא גם במאבק מתמשך על הגדרת עיקרי האמונה והדרך הנכונה למימוש הג'האד.

אדם הופמן

אדם הופמן הוא דוקטורנט במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מרצה בביה"ס לתלמידי חו"ל על שם רוטברג וחוקר בדסק לחקר רשתות מזרח תיכוניות ע"ש דורון הלפרן במרכז משה דיין שבאוניברסיטת תל אביב. תחום המחקר שלו הוא השיח האידאולוגי ואסטרטגיות התקשורת של ארגונים סלפים-ג'האדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.