הרשתות החברתיות והמנגנון שמאחורי "המפגע הבודד"

בשנה וחצי האחרונות אנחנו עדים לתופעה מתמשכת, במהלכה צעירים פלסטינים מחליטים לעשות מעשה ויוצאים לפיגועים ללא הכוונה או שיוך תנועתי. שיאה של התופעה בא לידי ביטוי בין אוקטובר 2015 ואפריל 2016 ומאז היא נמשכת בעצימות נמוכה יותר. אף כי במקרים רבים, התופעה נובעת מצירוף אקראי של מעשי יחידים, מאחורי הקלעים מבצעים ארגוני הטרור מניפולציות נסתרות מעין הציבור על מנת לשמר את התופעה ולהעצים את האפקט של הפיגועים. כדי להבין לעומק את התופעה, ערכנו ריאיון עם ד"ר הראל חורב, חוקר רשתות חברתיות במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. חורב מסביר ומדגים כיצד הרשתות החברתיות הפכו לאחד הכלים היעילים והמשמעותיים של ארגוני הטרור הפלסטינים, וכיצד ארגוני טרור משתמשים ברשת להשגת מטרותיהם מבלי לחשוף את מעורבותם.

תופעה חדשה-ישנה

לטענתו של חורב, פיגועי הבודדים הם לא דבר חדש ולמעשה קיימים מזה שנים רבות. "עוד בתקופת המנדט הבריטי אפשר לראות מקרים בהם אנשים קמו בבוקר והחליטו לעשות מעשה. אפשר לראות כמובן תופעה דומה גם באינתיפאדה הראשונה, פועלים פלסטינים שהגיעו למקום עבודתם ורצחו את המעסיקים היהודים שלהם, ללא הכוונה של ארגונים ובלי השתייכות פוליטית כזו או אחרת. כמו אז, גם היום אנחנו רואים אנשים שההחלטה שוכנת בראשם זמן מה לפני הפיגוע, יכול להיות גם חודשים רבים, ומוצאת לפועל על ידי איזשהו טריגר חיצוני". השוני לטענתו, בין האירועים הללו למה שראינו בימי האינתיפאדה הראשונה למשל, נבדל במאפיין ייחודי של המשכיות. ההמשכיות של התופעה נובעת "מהדבקה", שמקורה ברשתות החברתיות ומפיצות את האירועים בקנה מידה רחב בין חבריה.

"זה דומה למה שהיה בתקופת המגיפה השחורה, בשביל להידבק בנגיף אדם היה צריך לבוא במגע עם אדם אחר. הרשתות החברתיות בסיפור הזה משחקות תפקיד מאוד משמעותי כי הן התשתית שמחברת בין האנשים ודרכן עוברת המגיפה. אך זה הסבר פשטני ומדובר בתהליך יותר מורכב. בשביל שמגיפה חברתית תתקיים ותתפשט, צריך שיתקיימו שלושה תנאים: תשתית וקישוריות,רכזות וגורם מדבק".

"התשתית, כאמור במקרה הזה, הן הרשתות החברתיות השונות והאינטרנט. כלומר, כלי תקשורת שיפיץ את הסיפור או המקרה. השוני שלהן מאמצעי תקשורת מסורתיים כמו העיתון, הטלוויזיה והרדיו קריטי מאחר והן מאפשרות שיח וכניסה של שחקנים חדשים. מעבר לכך, הן לא אמצעי שרק משקף מציאות, הן גם יוצרות אותה בזכות המגעים האינטראקטיביים שהיא מאפשרת." הקישוריות, מסביר חורב, משמעותה למעשה, לכמה אנשים מקושר אדם אחד במקביל דרך הרשתות החברתיות. "ככל שיש לנו קישוריות גבוהה יותר כך המגיפה מתעצמת ועוברת יותר מהר יותר ודרך כמות גדולה יותר של אנשים".

חורב מדגיש את תפקידן של "הרכזות", אתרים או חשבונות מרכזיים בעלי עוקבים רבים, בהרחבת התופעה. "אלה בעצם אתרים, במקרים האלה בעלי אוריינטציה לחמאס, ששולטים בדינאמיקות של השיח. לקשור את זה להסבר על התופעה. הם קובעים איזה מגמות ורעיונות ייקלטו ואיזה ינופו החוצה, עד כדי כך. וברגע שהרכזות הגדולות האלה נרתמות לעניין כמו הגברת הלהבות- הוא יופץ לבטח. אפשר לראות את זה באל-קדס אל אח'באריה (القدس الاخبارية) ושהאב (شهاب) לדוגמה. כל הטרמינולוגיה של האתרים האלה, אופיינית לחמאס, שמשתמשת בה על מנת לשרת את מטרותיה. לא בכדי הכינוי הרווח ברשתות החברתיות הוא "אינתיפאדת אלקדס" שהומצא על ידי חמאס ואינו שמיש על ידי הרשות הפלסטינית. זה בא מתוך ניסיון לערער את האחיזה של הרשות בגדה המערבית וזאת אחת השאיפות של חמאס. לא סתם כשאתה קורא את הפוסטים והפרסומים, כל עיר בישראל תכונה "הכבושה" (المحتلة) וכל אזרח יכונה "מתנחל" (مستوطن").

"הגורם המדבק הוא מה שהופך את התוכן לאטרקטיבי עבור משתמשי הרשתות החברתיות. סרטוני דקירות, למשל, שירים שנכתבים עקב האירועים ועוד. בתוך הגורם המדבק נמצא גם הרקע, שבמקרה הזה הוא כמעט ברור מאליו. כאשר הזעם נגד הכיבוש, מניעי נקמה ואפילו רצון להתאבד, הם רק רשימה חלקית של המניעים של אותם מפגעים".

"אינתיפאדת אלקדס" – תעמולה פלסטינית ברשת

int-alquds

המנגנון שמניע את המפגע הבודד

באינתיפאדה השנייה, אחד הדברים הבולטים היה מעורבותם של ארגוני הטרור הפלסטיניים. הג'יהאד האסלאמי, חמאס ופת"ח גייסו, אימנו ושלחו את המפגעים בעצמן בעוד היום הדברים מתנהלים בצורה שונה לחלוטין. "מפגעים בודדים הם ממש חלק מהתרבות הפופולארית. שירים שמעודדים צעירים לדרוס ולדקור, קריקטורות, עמודי הנצחה בפייסבוק, כל אלה כלים להרחיב את התופעה. עכשיו צריך להבין, כאן נכנס העניין של הקישוריות ובעצם מכל הכיוונים זה הדבר היחיד כמעט שמדברים עליו "ומפמפמים" אותו כל הזמן. ככה נוצר תהליך מחשבתי דרכו צעיר או צעירה, רואה את הדברים האלה, מסיק שגם הוא יזכה לכזאת תהילה ומחליט שגם הוא רוצה לקחת חלק".

"אני רוצה לתת דוגמה ספציפית, עד כמה חמאס מסוגל לעצב אווירה ותודעה ברחוב הפלסטיני. בנובמבר 2014, נהג אוטובוס בשם חסן יוסף ראמוני התאבד בתלייה במסוף אגד בהר חוצבים. חמאס הפיץ מיד עם מציאת הגופה באפליקציה של ערוץ הטלוויזיה שלו שמועה לפיה ראמוני נרצח על ידי מתנחלים. מוקדם יותר דיברנו על חשיבות ההקשר, כל זה קורה כמה חודשים אחרי שמחמד אבו ח'דיר בן ה-15 נרצח בידי ישראלים. זאת אומרת שמי שרואה את זה מתחיל לחשוב שמדובר בתופעה שיהודים עכשיו פוגעים בפלסטינים ותוך כמה שעות אתה מתחיל לראות תסיסה. דבר ראשון פתאום מתקיימות הפגנות במזרח ירושלים. במקביל, כ-120 נהגים ערבים של "אגד" פתחו בשביתה, חלק מהם התפטרו במקום. יממה אחרי שני מחבלים ביצעו את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף שנרצחו בו ארבעה אזרחים ושני שוטרים".

"כמו הדוגמה הזאת יש עוד הרבה. כשצריך להבין, אירוע כזה לא נגמר כאן, כי אירוע גורר אירוע. דינאמיקה יוצרת דינאמיקה ואחרי שיש פיגוע אחד זה יוצר הד ונוצר לך מצב של שלושה ארבעה פיגועים או ניסיונות פיגועים באותו השבוע, בחלק מהמקרים גם ביום אחד".

"יש גם מקרים שהרשתות החברתיות שימשו כחמ"ל. למשל בנובמבר 2015, כוחות צבא הגיעו להרוס בית בקלנדיה שהיה שיך למחבל שרצח את דני גונן. הרשתות החברתיות הכינו את הקהילה המקומית וההתנגדות לכניסת הצבא, ממש ברמת הפעלת כוחות וחלוקה לגזרות בשטח".

מטרות

"חמאס בעצם מנצל את המומנטום הזה לשתי מטרות עיקריות: האחת היא ערעור הרשות והפגיעה בה והשנייה היא המשך ההתנגדות והפגיעה בישראל. לטובת זה חמאס אפילו יבצע פשרות אידיאולוגיות. מרוב שהמטרה מקדשת את האמצעים, יש כאן ויתור אידיאולוגי זמני ומתן דגש על הפן הלאומי. על מנת שלא לפגוע בפופולאריות של התופעה, חמאס מוכן למתן את הקריאות האסלאמיות".

לגרסתו של חורב, לא ניתן להגדיר את התופעה כאינתיפאדה: "אני מתנגד לקרוא לתופעה הזאת כך כי במובן הכי בסיסי שלה, אינתיפאדה היא התקוממות עממית ומה שרואים כאן הוא רחוק מזה. עד היום, בטווח של כמעט שנתיים, פחות מ-300 איש שהשתתפו בצורה ישירה בפעולות האלה כך שהירתמות רחבת היקף אי אפשר לראות כאן. יתרה מזאת, אם נסתכל אחורה, בשתי האינתיפאדות הקודמות היה איזשהו חזון משותף- גם חמאס וגם פת"ח שאפו למדינה פלסטינית, לעומת זאת היום זה לא הולך בכיוון הזה".

השראה ממקורות חיצוניים

פיגועי הדריסה והסכינאות נראו בשנים האחרונות לא רק בישראל, גם באירופה בהשראת דאע"ש התקפות התרחשו במתכונת דומה. חורב גורס שניתן לראות קו מקשר בין המקרים, למשל בפיגוע הדריסה האחרון בירושלים ובפיגוע הדריסה בברלין. "בבירור ניתן לראות שזה מוקד השראה ממה שעשה המחבל בברלין ולפניו בניס. יש כאן אמירה חשובה בשימוש באמצעי כל כך פשוט. זה בא בכדי להראות שלכוחות המערב, בין אם זה גרמניה, צרפת או ישראל, יש צבא חזק ואמצעים טכנולוגיים מפותחים למכביר. ואף על פי כן, אנחנו לוחמי הג'יהאד,הצלחנו לפגוע בהם בבטן הרכה באמצעים הכי בסיסיים שיש.אחד הדברים המעניינים שאתה יכול גם לראות את ההאדרה של כלי הרצח, במקרה הזה המשאית במקרים קודמים זאת הייתה הסכין. כלומר פולחן שלם סביב כלי ברצח שאני קורא לזה "האייקוניזציה של הסכין", להפוך אותה לסמל. דאע"ש התחיל עם זה אי שם באמצע 2014 וכמה חודשים אחר כך, בנובמבר אירע הפיגוע בישיבה בהר נוף. זה משהו שמשותף לחמאס ולדאע"ש".

קו סיום מוגדר או דעיכה מתמשכת?

חורב לא רואה את הירידה בכמות המפגעים כסימן לכךשהתופעה מתקרבת אל סופה: "אחד הדברים שמאפיינים מגיפה, זה "הזנב הארוך" שיש להשלכות שלה. זאת אומרת שגם אחרי שיש כמות שיא של פיגועים, ההשראה שהם סיפקו נשארת לזמן רב וגם אם יש ירידה בכמות- האווירה עדיין מרחפת מסביב עד הזרז הבא. יש עבודה מאומצת ברשתות החברתיות גם להשאיר את הנושא הזה כל הזמן בכותרות".

"מה שחשוב, הוא מה שניתן ללמוד מהתנהלות העניינים. הרבה אנשים מסרבים לקבל את ההשפעה שיש לרשתות החברתיות על הדור הצעיר. לא מוכנים להתמודד עם האמצעי המהפכני הזה, אבל בשורה התחתונה מדובר בכלי שקובע שיח ומכתיב מציאות. זה נובע בעיקר מחוסר הבנה של איך הרשת עובדת וזה קריטי בשביל להבין מול מה אנחנו מתמודדים היום. זה שחקן חדש שמכאן רק הולך ומתגבר. הרשתות החברתיות לא הולכות לפתע להיעלם וככל שננסה לחקור יותר לעומק, כך נוכל להבין את פני הדברים בעתיד".

 

נעם כהן הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.