הרשות הפלסטינית: בין שרידות לחידלון

הרשות הפלסטינית שהוקמה לפני 23 שנים כסיכוי הממשי ביותר למדינה הפלסטינית העצמאית שבדרך, ממשיכה לדשדש כישות סמי-מדינתית כושלת, כשהתמיכה הציבורית בה ובהנהגתה אך נשחקת והולכת. מעבר לפיצול בין רצועת עזה לגדה המערבית ולקריאת התיגר של החמאס על ההגמוניה של תנועת הפתח וניסיונות מתמשכים ומתגברים של החמאס לערער את שלטון הרש"פ ולבוא תחתיו, המוסדות המדינתיים הפלסטינים, להוציא מנגנוני הביטחון הפלסטינים, מתפקדים ברמה נמוכה ובחוסר יעילות משווע, נגועים בשחיתות ואינם מצליחים להביא לשיפור ברמת ואיכות החיים של האזרחים הפלסטינים.

סקרי דעת הקהל של מכוני מחקר פלסטינים מצביעים על מגמה עקבית של שחיקה בלגיטימציה של הרש"פ והנהגתה, על מיאוס גובר ורצון מובהק של שני שליש מהציבור בהסתלקותו של נשיא הרש"פ, אבו מאזן, מתפקידו. הרש"פ והנהגתה נתפשים בעיני הציבור הפלסטיני כמושחתים (77% מהציבור בסקר דעת קהל של ח'ליל שקאקי ממארס 2017) וכמי שנכשלו בהגשמת החזון הלאומי. הציבור הפלסטיני נואש מהסיכוי שיעלה בידם להוביל בסופו של יום להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ושחרור מהכיבוש הישראלי.

המבוי הסתום בתהליך המדיני, הממשל החדש בארה"ב הנתפש כמוטה לטובת ישראל, רינוני הימין בישראל בדבר תנופת בנייה בהתנחלויות, תפישת הצד הישראלי כמי שאינו שותף אמתי לתהליך שלום, התחושה בדבר נטישת העולם הערבי את הפלסטינים, יריבויות ושסעים בתנועת הפתח עצמה ותחושת חמיצות ומרירות עד כדי ייאוש של הציבור הפלסטיני, הם כחשרת עננים המעיבה ומכבידה על תפקודה של הרש"פ ואולי אף על עצם שרידותה.

אבו מאזן שנתפש כמי שיצא מנצח ומחוזק בסיומה של ועידת הפתח השביעית, מוצא עצמו כמי ששולט רק לכאורה. הישגיו בועידת הפתח הפכו להישגים לכאורה, מכיוון שאין בידו לתרגמם לנכס פוליטי משמעותי בזירה הפלסטינית הרחבה יותר ואפילו לא בתנועת הפתח, בה פועלים כוחות כנגדו וכנגד מנגנוני הביטחון הפלסטינים. בחירתו של יחיא סנוואר להנהגת החמאס ברצועת עזה וכוונתו להתנתק ממשלת הרש"פ ולהקים תחתה מנגנון עצמאי לניהול רצועת עזה, הן בחזקת איתות מסנוור אודות עומק הקרע בין החמאס לבין הפתח והרש"פ. התנהלותו של סנוואר היא יותר מקריאת תיגר על הרש"פ ועל מנהיגותו של אבו מאזן והיא שמה ללעג את כל מאמצי ההתפייסות בין הצדדים וההבנות אליהן הגיעו בפגישת המנהיגים במוסקבה זמן קצר טרם בחירתו של סנוואר. המציאות שהתעצבה בעשר השנים האחרונות, מאז השתלטה חמאס על רצועת עזה, היא מציאות של ישות עזתית נבדלת ועצמאית, מתחרה ואפילו עוינת לרש"פ, כזו הפועלת לחתור תחתיה ולבוא במקומה.

מאמצי החתרנות של החמאס בשטחי הרש"פ נופלים על קרקע בשלה ונוחה יחסית בשל המאבקים הפנימיים בשטחי הרש"פ, חוסר שביעות הרצון של אזרחי הרש"פ ולגיטימציה נשחקת של הרש"פ והנהגתה. האלטרנטיבה המוצעת על ידי חמאס, קרי העדפת ההתנגדות המזוינת על פני משא ומתן ומערכה דיפלומטית בזירה הבינלאומית, קוסמת לדור הצעיר שלא ידע את מוראות האינתיפאדה השנייה. סקרי דעת קהל מצביעים על מגמה עקבית של ייאוש מפני האפשרות של פתרון שתי המדינות, גידול בהעדפה לפתרון של מדינה אחת ובעיקר תמיכה גוברת, אם כי עדיין לא של רוב הציבור, בחידוש המאבק האלים.

מאידך גיסא, רוב הציבור הפלסטיני מתייחס לרש"פ כהישג לאומי חשוב ומבין שהאלטרנטיבה לרש"פ – שלטון חמאס או כיבוש מחדש של השטח על ידי ישראל – כנראה גרועה יותר מהמציאות הקיימת. הרש"פ, למרות חולשותיה ומגרעותיה, מצליחה לשמר מסגרת לאומית או לכל הפחות תחושה כזו. במובן זה, אנו עדים לדיאלקטיקה של דעת הקהל הפלסטיני – תחושת מיאוס כלפי הרש"פ ושחיקת הלגיטימציה שלה מחד גיסא, והבנת החשיבות שבעצם קיומה כהישג לאומי וכאלטרנטיבה הפחות גרועה מאידך גיסא. לאלו יש להוסיף גם את השיקול הכלכלי, בהתחשב בעובדה שמשפחות רבות בגדה המערבית מתפרנסות מהרש"פ.

הרש"פ היא נכס חשוב וחיוני ביותר בעיני הנהגתה, הן בשל חשיבותה כהישג לאומי משמעותי בעיניה והזיהוי העמוק והמוחלט שלה עם הרש"פ, הן בגין התלות הכלכלית שלה ברש"פ והעובדה שהיא משמשת בעבורה כאמצעי לביסוס מעמדם הכלכלי והחברתי של משרתיה, בעיקר בכיריה, והן בשל החשש האמתי לחייהם במקרה והרש"פ תפורק. הנהגת הרש"פ אינה מנותקת מהלכי הרוח וגם לא מהמתרחש במזרח התיכון ומבינה כי פירוק הרש"פ פירושו מלחמת אזרחים, במסגרתה הם עלולים לאבד לא רק את נכסיהם הכלכליים ואת המעמד החברתי והפוליטי, אלא גם את חייהם. במובן זה, שימור הרש"פ על כנה הוא מאבק קיומי, הישרדות גם במובן הכי בסיסי של המושג.

המשך קיומה של הרש"פ הוא גם אינטרס ישראלי. התפרקות הרש"פ תוביל למציאות כאוטית בשטחי הגדה המערבית ולהתדרדרות במציאות הביטחונית. ישראל תהיה חייבת להתערב ולהשיג שליטה מחדש על כל שטחי הרש"פ ולפחות בשלבים הראשונים גם לקבל אחריות לניהול שגרת חייהם של תושביה. כך גם בעיני הקהילה הבינלאומית ומחנה המדינות הערביות הפרגמטיות בהובלת מצרים וסעודיה. התפרקות הרש"פ והסכנה שבהשתלטות החמאס על שטחי הרש"פ ואפילו כיבושה מחדש על ידי ישראל, עלולים להעמיד את המשטרים בפני לחץ ציבורי גובר מבית, הן בגין מחאה על הכיבוש הישראלי והן כתוצאה מהתחזקותו של האסלאם הפוליטי, שישאב עידוד ממקרה של השתלטות החמאס גם על הגדה המערבית בנוסף לשלטונו ברצועת עזה.

באופן פרדוקסלי, אבו מאזן, נשיא הרש"פ ומנהיג הפתח, הופך לדבק המלכד, זה שבעצם קיומו מובטח קיומה של הרש"פ. החשש מפני הדחתו גובר על הסלידה מפניו ועל הרצון לראות את עזיבתו או גירושו מהזירה הפלסטינית. מנגנוני הביטחון הפלסטינים, הפועלים בהשראתו של אבו מאזן, המסתייג מטרור, מקפידים לשמר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל ולהיאבק בחמאס ואף כנגד המיליציות החמושות של הפתח במחנות הפליטים (בעיקר מחנה הפליטים בלאטה), מתוך הבנה שהמאבק המתמשך הזה הוא ערובה להמשך קיומה של הרש"פ. מאידך גיסא, פעילותם כנגד המיליציות החמושות של הפתח, מעמיקות ומחריפות את השסעים בתוך תנועת הפתח ומלהיטות את הרוחות והמחאות כנגד הרש"פ, מה שמוביל לערעור היציבות הפנימית ולהתחזקותם של גורמים מתחרים לאבו מאזן, כדוגמת מחמד דחלאן.

מאג'ד פראג', ראש המודיעין הכללי, שהפך לדמות מפתח חשובה ברש"פ ומזוהה כמקורב מאוד לאבו מאזן ושמו אף מועלה כמועמד אפשרי להחלפתו, מצליח לנהל את המערכת הפלסטינית בהתמודדות המורכבת עם איומים מבית לצד המשך שיתוף הפעולה עם ישראל וניהול מגעים מדיניים וביטחוניים עם ארה"ב. מעמדו איתן כל אימת שאבו מאזן מחזיק ברסן השלטון, אך עלול להתערער עם הסתלקותו של אבו מאזן מהזירה.

ואכן, הסתלקותו של אבו מאזן מהזירה, עלולה להתברר כסיכון המשמעותי ביותר להמשך קיומה של הרש"פ. הסתלקותו, בין אם מרצון (לא לגמרי סביר) ובין אם מסיבות טבעיות (בגין גילו המתקדם ומצבו הרפואי הבעייתי), עלולה להבעיר התלקחות גדולה ברש"פ בשל מאבקי שליטה בין גורמים, שאינם נהנים מתמיכה רחבה מספיק כדי לזכות בשלטון יחיד. המתחים והיריבויות בין אותם גורמים, הטוענים לכתר, עלולים להקשות על בניית הבנות ושיתופי פעולה לצורך הקמת הנהגה קולקטיבית ומוסכמת. בהעדרה של הסכמה כזו, עלולה הרש"פ לגלוש במדרון חלקלק ובהעדרו של הדבר המלכד, אבו מאזן, היא גם עלולה להגיע לקץ דרכה.

השפעתה של ישראל על הדינמיקות הפוליטיות בזירה הפלסטינית מוגבלת יחסית. לעומת זאת, חידוש התהליך המדיני והיווצרות מומנטום והישגים מוכחים של הרש"פ, שיבואו לידי ביטוי בשיפור המציאות הכלכלית, בשינוי האווירה ובעיקר בהישגים מדיניים שיתורגמו להתרופפות תחושת הכיבוש, עשויים לרכך את ההשפעה השלילית של הסתלקות אבו מאן מהזירה ולסייע להיווצרותה של הנהגה פלסטינית קולקטיבית, שתוכל להמשיך ולהוביל את הרש"פ במסעה ליעד של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל על בסיס העיקרון המוסכם של שתי מדינות לאום. הסיכויים לכך אינם גבוהים, אך נדמה שהאלטרנטיבות האחרות גרועות יותר, בהתחשב בהתנגדות פלסטינית עמוקה לרעיונות של ישות פלסטינית שהן פחות ממדינה, שגם אם הן מתאימות יותר למציאות האזורית ולקשיי קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית, הרי שאינן עולות בקנה אחד עם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים ומכיוון שאין בנמצא מנהיג פלסטיני, שיוכל להוביל מהלך מסוג זה.

קובי מיכאל

ד"ר קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי

One thought on “הרשות הפלסטינית: בין שרידות לחידלון

  1. הרשות הפלסטינאית
    המצאה שנולדה יחד עם הקונספט
    שתי מדינות לשני עמים .
    אינה מילאה את יעודה.
    ואין להצטער על התפרקותה כשזו
    תגיע !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.