הבחירות לוועד המרכזי של הפת"ח: שינויים זהירים מול מציאות סוערת

ב-3 בדצמבר נפתחו הקלפיות לבחירת הועד המרכזי של פת"ח במה שכונה על ידי העומד בראשה, אבו מאזן, כ"פסטיבל דמוקרטי בכל קנה מידה". הבחירות הפנימיות שנערכו בראמאללה קבעו למעשה מי יהיו מנהיגי התנועה של הפת"ח לחמש השנים הקרובות ולאן מועדות פניה. הועד המרכזי של פת"ח, המשמש למעשה בתור הזרוע המבצעת בהנהגת הארגון, מונה 18 נציגים הנבחרים בבחירות ועוד מושב אחד השמור לנשיא. תפקידיו כוללים הובלת התנועה במישור הלאומי והבינלאומי, יישום ופיקוח על תכניות לפיתוח האוכלוסייה וקביעת מדיניות התנועה בנושאי צבא, פוליטיקה וכלכלה. מהלך הבחירות, בהן התמודדו 65 חברים על 18 מושבים העידו יותר מכל על התחזקותו של אבו מאזן בשורות התנועה. תרמה לכך העובדה שהמתמודד היחיד על תפקיד המזכיר הכללי של התנועה היה הראיס המכהן עצמו, בעוד שאר המתמודדים התחרו על מקומם בוועדה. מצב זה הותיר בידי אבו מאזן את האפשרות לבצר את מעמדו בתנועה, ולדחוק מהוועד גורמים אופוזיציוניים.

בין השמות הבולטים יותר ברשימת המועמדים לוועד המרכזי ניצב מרואן ברגותי, שגם זכה בכמות הקולות הגדולה ביותר. ברגותי, אשר בשל מעורבותו באינתיפאדה השנייה כלוא בישראל מאז שנת 2002, התעקש להתמודד בבחירות. הסיבה לכך טמונה, ככל הנראה, ברצונו לשמר את כוחו בתנועה ולהראות שגם בהיותו כלוא, לא נמנעת ממנו האפשרות להיות מעורב במתרחש בה. השני בכמות הקולות לאחר ברגותי היה ג'יבריל רג'וב, מי שהיה בעבר ראש המודיעין המסכל בגדה ומשמש כיום כיושב ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית. אישים נוספים ששמרו על מקומם בוועד המרכזי הם סאיב עריקאת  ותאופיק טיראוי.

תוצאות הבחירות מעידות על ביסוס ההנהגה של אבו מאזן בשורות התנועה ומהוות אנטי תזה לעומת הבחירות הקודמות לוועד המרכזי שנערכו בשנת 2009. לבחירות הקודמות לוועד המרכזי היו משמעויות קריטיות כלפי פת"ח והנהגתו. זו הייתה נקודת מפנה שבה למעשה התחלפה כמעט לגמרי הנהגת הארגון בדרג הגבוה. דור הביניים, הצעיר יותר, הדיח את ההנהגה המסורתית והמזדקנת. ארבעה עשר מתוך שמונה עשר הצירים בוועד נבחרו אז לראשונה, רבים מהם היו בעלי תפקידי מפתח ברשות כגון: עריקאת, טיראוי, רג'וב, מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי שגם אז זכה למרבית הקולות. לעומת זאת, בבחירות הנוכחיות נבחרו לוועד שישה חברים חדשים בלבד, כאשר אף אחד מהם אינו מוכר בקנה מידה לאומי-פלסטיני.

הבחירות האחרונות העידו על קיומה והמשך הרלוונטיות של תנועת פת"ח ומסגרותיה, אך העובדה כי כמעט אותה הנהגה נבחרה בהפרש של שבע שנים מהבחירות הקודמות מעידה על קיפאון הנהגתי. פני הדברים אמנם מסייעים לאבו מאזן להשיג איזון ותמיכה רחבה בתנועה, אך נדמה כי מצב זה לא צפוי להישמר בטווח הרחוק. אבו מאזן כבר בן 81, הוא לא יוכל לעמוד בראשות הרשות עוד הרבה זמן ועל התנועה מוטלת החובה למצוא לו מחליף כבר בעתיד הקרוב. כמו כן, המנהיג הבולט ביותר בתנועה, ברגותי, שגם מהווה גורם אופוזיציוני לאבו מאזן יושב בכלא הישראלי מזה 14 שנה ולא נראה כי עתיד להשתחרר ממנו בקרוב.

לא צפוי להשתחחר בקרוב: ברגותי

barguti

מועמד אחר שנתפס, כאלטרנטיבה להנהגת אבו מאזן וגורם אופוזיציוני מובהק לו, הוא מוחמד דחלאן. עד לסילוקו מהפת"ח ב-2011 הספיק דחלאן למלא מספר תפקידים ברשות, ביניהם ראש המודיעין המסכל בעזה והשר לעניינים אזרחיים בממשלת אבו מאזן. הסיבה להדחתו מתנועה נובעת מקריאות תיגר של דחלאן על הנהגתו של אבו מאזן וניסיונו של דחלאן להחליפו. רק לאחרונה, שלא בנוכחותו, גזר בית המשפט הפלסטיני על דחלאן 3 שנות מאסר בעוון גניבת 16 מליון דולר מכספי הרשות הפלסטינית. דחלאן עצמו, שהוגלה משטחי הרשות ומתגורר כיום באבו דאבי מאז 2011, דחה את הטענות וקרא לפתוח ועדת חקירה שתחקור את ההאשמות. בכיר בפת"ח המקורב לדחלאן קישר בין המשפט לבין הדחתו של דחלאן ותיאר זאת "צעד נוסף במאבק הקשה בין השניים". כמו כן הוסיף כי ההאשמה הזו באה על מנת לתקוע טריז בכל ניסיון של דחלאן לחזור לפוליטיקה הפלסטינית ולהכתים אותו בשחיתות. אחת מהצלחותיו של אבו מאזן בבחירות הללו באה לידי ביטוי בכך שלא רק שדחק את דחלאן מהתנועה, הוא הצליח להרחיק גם את תומכיו מהוועד המרכזי.

מסקר שנערך בגדה המערבית בדצמבר 2016 עולה כי 64% מהציבור הפלסטיני רוצה בפרישתו של אבו מאזן. יחד עם זאת, אבו מאזן עצמו לא הצביע על יורש אפשרי ואינו מנסה להכשיר מישהו מבין חברי התנועה הנוכחיים לשמש כיורשו. נדמה כי בחירת יורשו תהווה סוגיה עימה תצטרך התנועה להתמודד לאחר פרישתו.  יש לשער כי פרישתו של אבו מאזן תהווה נקודת מפנה בעבור הנהגת התנועה. כלומר, העברת הנהגת התנועה מהדור הוותיק, המכונה גם "דור טוניס" שניהל את מאבק התנועה מחוץ לגבולותיה, לדור הביניים שהחל את דרכו בתנועה בתוך שטחי הראשות. ההבדל הבין דורי בא לידי ביטוי בין השאר במוקדי הכוח והצמיחה של מנהיגיה. דור טוניס פעל בעיקר בגלות בעוד שדור הביניים שואב את הלגיטימציה והתמיכה בו מתוך מחנות הפליטים והשכבות הנמוכות בעם הפלסטיני. דור זה מורכב מנבחרים שחוו את הכיבוש הישראלי יום יום על בשרם. ההנהגה המזדקנת נתפסת לעיתים כדיפלומאטית מדי ומעט מנותקת מהציבור מאחר והיא גלותית. הדור הצעיר ישב בכלא הישראלי, מבין את המנטאליות הישראלית ולפחות בחלק מהמקרים אף דובר עברית. כל אלה בנוסף לבסיס התמיכה הרחב בשכבות הנמוכות הופך אותם למועמדים האידיאליים לרשת את ראשות התנועה.

מאיים על אבו מאזן: דחלאן

dahlan

נדמה כי משבר ההנהגה בתוך הפת"ח נובע מתוך ניסיון של אבו מאזן לדחות את הקץ. זהו עניין של זמן עד אשר צירי הדור הישן ייאלצו לפרוש מהעשייה הפוליטית מפאת גילם והכרח יהיה לצרף להנהגה צירים מדור הביניים. המעבר הבין דורי הוא בלתי נמנע ונראה כרגע כי מבחינת פת"ח הוא אינו יכול להזיק. חמאס מכה גלים בקרב צעירי הגדה המערבית וצובר אט אט כוח גם בשטחה, מה שבא לידי ביטוי בעובדה שלפחות חלק מהמפגעים הבודדים לאחרונה הושפעו מהאג'נדה החמאסית. חמאס נתפסת למעשה כהנהגה אלטרנטיבית להגמוניה של הפת"ח והחשש, גם מצד פת"ח וגם מצד ישראל, מהיום בו חמאס יאיים על ריבונות הרש"פ בגדה, בתרחיש דומה לעזה ב 2007. הקו התקיף נגד ישראל מצד חמאס לעומת אוזלת היד של אבו מאזן, פופולרי בקרב הצעירים הפלסטינים ונראה כי יש לו אחיזה בעיקר בדרום הגדה- בואכה חברון.

לאור כמות הקולות אותם קיבלו בבחירות והתמיכה בשורות פת"ח, מסתמן כי מנהיגה הבא של התנועה יהיה ברגותי או רג'וב. מקורביו של ברגותי מקווים אולי שזכייה שלו בתפקיד יו"ר הארגון ונציגם של הפלסטינים, יביא ללחץ בינלאומי רב על ישראל ויאלץ אותה לשחררו. נראה כי תמונת שחרור כזו של ברגותי משתחרר מהכלא הישראלי ישר אל כס יושב ראש פת"ח, כמותה בעיני הפלסטינים כזו של נלסון מנדלה בעת שחרורו מהכלא הדרום אפריקאי. מנגד ניצב לו רג'וב, תומכו הבלתי מעורער של אבו מאזן ומי שמנסה להשיג לגיטימציה לרשת אותו על ידי השגת תמיכה ברחוב הפלסטיני בכלל ובתנועה בפרט. יחד עם זאת נראה כי עבאס עצמו לא פרס את חסותו או הביע תמיכה באף אחד מהם. אדרבא, רק לאחרונה נודע כי אבו מאזן מנסה לשלב את שני בניו, טארק ויאסר, בהנהגת פת"ח במה שנראה כהכשרת הקרקע לקראת סלילת דרכם להנהגת התנועה. בניו של אבו מאזן נולדו וגדלו בקטאר בה הם בנו עצמם כאנשי עסקים בעלי עסקים ענפים בגדה, אך תרחיש זה פחות סביר מאחר ושניהם הצטיירו כנגועים בשחיתות.

יתכן מאוד שהקיפאון המדיני בין הפלסטינים לישראל בשנים האחרונות, יחד עם הכישלון של אבו מאזן לעצור את הבנייה בהתנחלויות יביאו לחישוב מסלול מחדש ברחוב הפלסטיני. מנקודת מבט פלסטינית, אם דרכו של אבו מאזן לא תהה זו שתביא להישגים משמעותיים דרך אחרת אולי תצליח יותר. השקט היחסי כרגע בגדה המערבית יכול להתערער במידה ומנהיג חדש, מתון פחות ונחוש יותר יקרא להמונים לצאת לרחובות ולהתחיל להפגין נגד הנוכחות הישראלית. תרחיש כזה יכול להביא לאינתיפאדה שלישית בקנה מידה כמותה לא ראינו מעל לעשור.

פני הדברים מעידים שמה שהיה אינו בהכרח גם מה שיהיה. הלך הרוח אצל רוב הציבור הפלסטיני בגדה שקורא להחלפת אבו מאזן, יחד עם העובדה כי גורם האופוזיציה המשמעותי ביותר עבורו בתוך פת"ח, ברגותי, זכה במספר הקולות הרב ביותר ובעל תומכים רבים כלל התנועה, מראים כי שינוי דורי בהנהגה הוא רק עניין של זמן. נראה כי אם לא תעלה הנהגה חדשה מצד פת"ח הציבור הפלסטיני יבחן אפשרויות אחרות.

נעם כהן הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.