הבחירות בבחריין – דרך ללא מוצא

כמעט ארבע שנים מאז פרצו מחאות "האביב הערבי", ערכה הנסיכות הזעירה שבמפרץ הפרסי, בחריין, בחירות לפרלמנט. התקווה במדינה הייתה שהבחירות שנערכו בחודש נובמבר יובילו לפיוס בין האופוזיציה לבית המלוכה אך כרגע נראה שהתהליך מסמל דווקא את התדרדרות המצב והקצנת הקו הרדיקאלי של שלטון המיעוט הסוני. הניסיונות להביא לפיוס בין בית המלוכה הסוני לאופוזיציה השיעית ברובה נחל עד כה כישלון חרוץ והמהומות בממלכה הזעירה נמשכות. 

לראשונה מאז פרוץ האביב הערבי התקיימו בבחריין ב-22.11.2014 בחירות כלליות לפרלמנט התחתון (מג'לס אל-נואב). הבחירות הללו מסמלות את המשך התדרדרות המצב בבחריין והקצנת הקו הרדיקאלי של שלטון המיעוט הסוני. ההתארגנות העיקרית של האופוזיציה השיעית, אל-ויפאק (ההסכמה), החליטה להחרים את הבחירות לאחר שהשלטון הציג חלוקה מחדש של אזורי הבחירה אשר מבטיחה שוב את שליטתו של הרוב הסוני בפרלמנט. יחד עם זאת, המערב מתייחס לבחריין כחלק מן הציר המתון והפרו-מערבי, ולכן רואה בצעדים הללו חלק מתהליך רפורמות חיובי אשר מגביר את הייצוגיות. למרבה הצער, אין דבר רחוק יותר מן האמת. הנכונות האמריקאית להתפשר עם איראן בנושא הגרעין נועדה בין השאר להביא ליציבות אזורית במפרץ אך המדיניות הזו עלולה אף להחריף את המצב.

למרות חשיבותם ומרכזיותם של אירועי "האביב הערבי", הרי שזהו למעשה מצב מתמשך בבחריין בעיקר מאז 2002 כאשר החלו לבחור שוב לפרלמנט המתחדש. הפרלמנט המקורי במדינה שרד פחות משנתיים (1973 – 1975) ולאחר מהומות סוערות לאורך שנות התשעים החליט השלטון לחדש את תהליך הייצוגיות. אך הפתרון של השלטון למצב הפוליטי המורכב לא היה חזרה לפרלמנט המקורי אלא הצגת שני בתי פרלמנט: הבית התחתון בו האזרחים יבחרו 40 נציגים אזוריים, והבית העליון בו השלטון יבחר 40 נציגים אשר למעשה הם בעלי זכות וטו על כל החלטה של הבית התחתון. מאז מונו לבית העליון נאמני השלטון ובהם גם ייצוג נכבד למיעוטים יחסית זניחים בתוך החברה כמו הקהילות היהודית והנוצרית. זאת בכדי לשוות לבית העליון איזון דמוקרטי יותר לבחירה האזורית.

המחאה בבחריין

כחלק מ"תהליך הרפורמות" אושרה חוקה חדשה ברוב גורף במשאל עם (2001) והאמיר הכריז על עצמו מלך, בין השאר בכדי לנתק את עצמו יותר מהתהליך הפוליטי. אומנם האופוזיציה השיעית החרימה את הבחירות הראשונות (2002), אולם מכיוון שהחוקה שאושרה לא כללה את השינוי לרעה בפרלמנט, היא החליטה להשתתף בהמשך (2006, 2010) והוותה 40% עד 45% מחברי הבית התחתון. לאחר פרוץ "האביב הערבי" והמהומות שהחלו במרץ 2011, פרשו חברי הפרלמנט מטעם אל-ויפאק והבחירות שנערכו למלא מחדש את מקומם הניבו השתתפות זעומה.

מאז ניסיונות הפיוס בין השלטון לאופוזיציה לא צלחו. המפה הפוליטית המורכבת כוללת את תומכי הפיוס בתוך משפחת השלטון (בהנהגת יורש העצר, בנו של השליט) ומתנגדיו (בהנהגת ראש הממשלה, דודו של השליט) ומנגד תומכי פיוס בקרב האופוזיציה כמו חלק מאל-ויפאק לעומת מתנגדים התובעים את סילוק משפחת המלוכה הסונית וחלקם אף שואף להקמת מדינת הלכה שיעית. הדינמיקה שהתפתחה בשלוש השנים האחרונות היא שכאשר תומכי הפיוס משני הצדדים נראים כמצליחים לגבש הסכמות ולו הבסיסיות ביותר, המתנגדים מעוררים מחדש את המהומות ומסכלים זאת.

בנוסף, המדיניות האנטי-שיעית עוררה לא מעט בעיות למשטר הסוני. לא בכדי בקרב גורמים בשלטון או כאלו המזוהים עמו ישנה תמיכה חזקה באידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" ושל "המדינה האסלאמית" (דאע"ש). תנועות "האחים" (אגודת אל-מנבר בבחריין) והזרמים הסלפיים (אגודת אל-אצאלה) מהווים את המשענת העיקרית של השלטון בפרלמנט ובחברה. חשוב להדגיש שאין כאן רק מאבק עדתי. ההפלייה המכוונת והשיטתית כלפי השיעים גורמת לניכור גם בקרב האופוזיציה המתונה. בין התנועות המתנגדות לשלטון ישנם גם התארגנויות סוניות, בעיקר מצד הזרמים הליברליים (כמו אגודת אל-ועד).

השלטון ניסה בחודשים האחרונים לאלץ בכל דרך את המצביעים להגיע לקלפיות. מכותרות גדולות בעיתון לפיהן המצביעים יזכו לעדיפות בקבלת משרות ציבוריות, או הגרלת אייפון 6 בין מצביעים, ועד איומים על מי שימנע מלהצביע. במקביל האופוזיציה אינה בוחלת באמצעים לאיים על כל מי שיצביע או ייקח חלק כלשהו בתהליך. למרות העובדה שהאזרחות נשללה ממספר שיעים בשנים האחרונות במקביל להאצת תהליכי אזרוח לסונים, המציאות הדמוגרפית לא השתנתה באופן מהותי.

אחוזי ההשתתפות בבחירות שנערכו היו 51.5% על פי השלטון ולא יותר מ30% על פי האופוזיציה (וכך גם פחות או יותר בסיבוב השני שהתקיים כעבור שבוע במחוזות בהן לא היתה הכרעה) אך בכל מקרה הפרלמנט שנבחר לא יוכל לייצג היטב את החברה הבחריינית. נדמה שעבור האופוזיציה דבר מלבד החזרת החוקה והפרלמנט של 1973 לא יספק, ואילו עבור השלטון ויתור כזה נתפס כמרחיק לכת ולא אפשרי במציאות הנוכחית. לכן נדמה שהבחירות הללו לא מסמלות פתרון במבוי הסתום בבחריין, ואולי אף יובילו להקצנת הקיטוב.

ד"ר ערן סגל הוא חוקר במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.