אסלאמיזם בחסות הארמון: דת ופוליטיקה במרוקו

"הוד מלכותו הוא שמינה אותי והוא שפיטר אותי מתפקידי, יברכו אללה.." כך הצהיר עבד אל-אלה בנכיראן, מנהיג מפלגת "הצדק והפיתוח" (PJD) האסלאמית, בהתייחסו להחלטת המלך מחמד השישי (באמצע מרץ) להדיחו מעמדת ראש הממשלה, ולהטיל את מלאכת הרכבתה של ממשלה חדשה על מספר שתיים ממפלגתו, סעד אלדין אלעת'מאני. החלטה זו הביאה לסיומו של משבר פוליטי חסר תקדים בין הממסד המלוכני המרוקאי והמפלגות המזוהות עמו לבין הצדק והפיתוח, הזוכה הגדולה בבחירות האחרונות לפרלמנט שנערכו באוקטובר 2016. במשך חצי שנה כשלו ניסיונותיו של מנהיגה להרכיב קואליציה ורק לאחר התערבות המלך הושבעה ממשלה רחבה בראשות מחליפו. הארמון, אם כן, בחר להותיר את האסלאמיסטים בעמדת שלטון ולא להדיחם, כחלק ממגמה מתמשכת של החלשתם באופן הדרגתי, מהלך המעורר שאלות רבות הן בהקשר הפנים-מרוקאי והן בהקשר האזורי הרחב יותר של מעמד המפלגות האסלאמיות במרחב בעת הנוכחית.

במרוקו, בדומה למונרכיות אחרות באזור, המלך ניצב מעל למערכת הפוליטית-מפלגתית והוא משמש מנהיג פוליטי ודתי גם יחד, כמי שנחשב לצאצא של משפחת הנביא מחמד ונושא בתואר "אמיר המאמינים" (אמיר אל-מואמינין). המפלגות הפוליטיות, מצדן, מקבלות את מעמדו כבורר עליון בין הכוחות השונים בממלכה ומרביתן קשורות בממסד רב ההשפעה המקיף אותו (המכונה "מח'זאן"). המלך מחמד השישי, שעלה לשלטון ב-1999, נחשב אהוד ופופולארי במיוחד בקרב הציבור המרוקני. זאת, הן בשל ייחוסו הדתי והן בשל מגמות פיתוח ורפורמות פוליטיות המדודות אותן הוא מוביל. על רקע זה, מחאות "האביב הערבי" שפרצו בממלכה ב-2011 היו שונות באופיין בהשוואה למדינות אחרות במרחב. אלפים אמנם יצאו לרחובות, בעיקר במחאה על המצוקות הכלכליות-חברתיות בממלכה (האבטלה, השחיתות), אך הם לא דרשו את הפלת המשטר המלוכני, אלא לכל היותר את צמצום סמכויותיו הפוליטיות.

מלך מרוקו, מחמד השישי

תגובתו המהירה של המלך לדרישות ההמון, שבאה לידי ביטוי הן בשינוי החוקה המאצילה כעת סמכויות רבות יותר על הרשויות הנבחרות והן בהקדמת הבחירות, הובילה עד מהרה לדעיכת המחאה העממית. אולם, בבחירות שהתקיימו בסוף אותה שנה, על רקע התחזקותו האזורית של האסלאם הפוליטי, גם במרוקו זכתה לראשונה מפלגה אסלאמית – הצדק והפיתוח. מפלגה זו מזוהה מבחינה היסטורית עם תנועת האחים המוסלמים. היא נוסדה בסוף שנות ה-60, אך הפכה חלק מהמערכת הפוליטית המרוקאית רק בסוף שנות ה-90 לאחר שהסכימה להתנער מדרך האלימות ולהכיר בסמכויות המלך (בניגוד לתנועת "הצדק והצדקה" רבת ההשפעה המסרבת להכרה שכזו). במשך השנים היא פעלה כמפלגת אופוזיציה, שהגדילה בהדרגה את כוחה בפרלמנט ואת התמיכה הציבורית בה. זאת, בין היתר, משום שהשכילה לשתף פעולה עם הממסד ועם מפלגות חילוניות, ולמתג עצמה כמפלגה לאומית ומתונה, המתמקדת בנושאים כלכליים-חברתיים ופחות בנושאי דת ונבדלת מתנועות אסלאמיות אחרות במרחב.

התנהלותה הפרגמטית נמשכה ביתר שאת עם הפיכתה למפלגת שלטון ב-2012. בהיעדר יכולת לזכות ברוב מוחלט של מושבים בפרלמנט נוכח השיטה הפוליטית הקיימת, היא כוננה קואליציות נרחבות עם מספר מפלגות חילוניות בעלות אוריינטציה אידאולוגית מגוונת, משמאל ומימין, כאשר תיקי מפתח (הפנים, הביטחון והדתות) נותרו תמיד בידי טכנוקרטים שמינה הארמון. אולם, הדחתם של האחים המוסלמים מהשלטון במצרים ביולי 2013 הובילה לניסיון דומה גם במרוקו – השותפה העיקרית בקואליציה, מפלגת "אסתקלאל", הגבירה את הביקורת כלפי הצדק והפיתוח תוך השוואה ברורה בינה לבין התנועה המצרית, ולבסוף פרשה מממשלתה. אלא שזו לא נפלה משום שמפלגה חילונית אחרת, "המערך הלאומי של העצמאים" (RNI), המקורבת לארמון, החליטה לחבור אליה במקומה. מהלך זה נועד בברור להחליש את הצדק והפיתוח שנאלצה לוותר על תיק החוץ ולהגדיל את מספר השרים בממשלה כדי להעלות את הייצוג של שותפותיה, ובלבד שתשאר מפלגת השלטון.

יחד עם זאת, מנהיגיה הגבירו את הביקורת שלהם על התמרונים הפוליטיים והסיאוב המאפיין את הממסד והמפלגות השונות, תוך הקפדה על הבעת תמיכה והכרה בלתי מסוייגת במלך עצמו. דפוס פעולה זה מזכה אותם באהדה ציבורית, הבאה לידי ביטוי בצורה מובהקת במערכות הבחירות שהתקיימו מאז. כך, בבחירות המקומיות שנערכו בספטמבר 2015 חברי המפלגה היו למנצחים הגדולים במועצות הערים המרכזיות (רבאט, קזבלנקה, פאס), עדות לכוחה הרב בקרב מעמד הביניים העירוני, ובמיוחד בקרב צעירים ומשכילים (בדומה ל-AKP התורכית). נצחון זה היה בבחינת נורת אזהרה עבור הארמון ומקורביו, שניסו למנוע את הישנותו בבחירות לפרלמנט שנערכו שנה לאחר מכן, למשל, על ידי הרחקת הצדק והפיתוח מוועדת הפיקוח על הבחירות וסיקור מוטה ובלתי אוהד שלה באמצעי התקשורת.

ניסיונות אלה כשלו בסופו של דבר והמפלגה האסלאמית זכתה במספר המושבים הגדול ביותר בו זכתה אי פעם מפלגה כלשהי במרוקו (125 מתוך סה"כ 395), בפער ניכר משאר המפלגות שמרביתן איבדו מכוחן. הישגיה נזקפים במידה רבה לזכותו של בנכיראן, מנהיג כריזמטי עממי וחד לשון, שמרבה להתבטא בתקשורת, לשאת נאומים בלהג המרוקאי ולעורר עניין ומעורבות ציבורית גוברת בזירה הפוליטית (במדינה שבה שיעורי הצבעה נמוכים למדי בדרך כלל). הוא שב ומדגיש את נאמנותו וכפיפותו למלך, כפי שמעיד הציטוט שלעיל, אך במקביל החריף את התבטאויותיו כנגד הממסד והמפלגות המזוהות עמו. אלו, מצדם, רואים איום של ממש בפופולאריות הגואה שלו, הנשענת על אידאולוגיה דתית בשילוב לגיטימציה דמוקרטית ונראה כי מסיבה זו הוא באופן אישי הודח מעמדת ראש הממשלה.

הביא את המפלגה להישג חסר תקדים: בנכיראן

אמנם, מייד לאחר הבחירות המלך האציל עליו להרכיב ממשלה חדשה (מתוקף שינויי החוקה המחייבים אותו להטיל את המלאכה על נציג מפלגת הרוב), אך עד מהרה הכוחות הפוליטיים השונים הערימו עליו קשיים רבים שמנעו ממנו להצליח במשימתו. הוא ביקש לבסס קואליציה דומה לקודמתה, אלא שמנהיגה של "המערך הלאומי של העצמאים", עזיז אח'נוש, שהינו מיליארדר וידיד קרוב של המלך, התנגד לכך והעלה את רף דרישותיו. האחרון הפך למעשה לדמות המרכזית במשא ומתן הקואליציוני, אותו ביקש לנהל בשם ארבע מפלגות שונות, בהן "האיחוד הסוציאליסטי של הכוחות העממיים" (USFP), יריבה אידאולוגית של הצדק והפיתוח. סירובו העיקש של בנכיראן להיכנע לתנאים אלה הוביל, כאמור, להתערבות ישירה של המלך שיומיים לאחר שהדיחו מינה במקומו את סעד אלדין אלעת'מאני ממפלגתו. הלה, דמות מרכזית במפלגה, נחשב אדם שליו יותר באופיו הנמנע מעימותים ונודע בקשריו הטובים עם המפלגות השונות.

עת'מאני אכן הקים במהרה (בראשית אפריל) ממשלה חדשה, תוך הסכמה לכל התנאים להם סרב קודמו. בממשלה זו מעמדה של הצדק והפיתוח הוחלש עוד יותר – היא מחזיקה בתיקים זוטרים יחסית, חברתיים בעיקר, ונאלצה לוותר על תיק המשפטים המרכזי בו החזיקה קודם לכן, בעוד שסמכויות הטכנוקרטים הורחבו ובתיקים הכלכליים החשובים מחזיקות שותפותיה. בקרב תומכי המפלגה נמתחה ביקורת על הרכב הממשלה הנוכחית ונטען שהיא מהווה עיוות של רצון הבוחרים ופגיעה בתהליכי הדמוקרטיזציה של מרוקו (ראו #חכומת אלאהאנה/ממשלת העלבון ברשת הפייסבוק). לעומת זאת, בכיריה, ובראשם בנכיראן, מדגישים כי הם מגבים את הממשלה ומכחישים כי המפלגה חווה משבר פנימי. עת'מאני עצמו מודע לביקורת כלפיו, אך מציג את המצב הנוכחי כ"נצחון המפלגה במסגרת הפוליטית הקיימת", ברומזו כי קבלת התכתיבים של הממסד הייתה האלטרנטיבה היחידה שמנעה את דחיקתה לאופוזיציה.

בהסתכלות אזורית, התנהלותה של הצדק והפיתוח רחוקה מזו של האחים המוסלמים במצרים ומזכירה יותר את התנהלותן של מפלגות אסלאמיות אחרות במגרב – "אל-נהדה" התוניסאית ו"התנועה לחברה של שלום" האלג'יראית, הנכונות לוויתורים ולשיתופי פעולה עם כוחות חילוניים, בהם כאלה המזוהים עם "המדינה העמוקה" (אנשי משטר בן עלי שהופל בתוניסיה והממסד הפוליטי-ביטחוני בהנהגת בותפליקה באלג'יריה). התנהלות זו נובעת מאופיין הפרגמטי של מפלגות אלה, אולם יותר מכך היא כורח המציאות – הן ספגו פגיעה מוראלית ותדמיתית קשה בעקבות הדחת התנועה המצרית ונוכח התחזקות ארגוני הג'האד באזור, במקביל לעליית גורמים פוליטיים העויינים את האסלאם בארצות הברית ובאירופה.

בנסיבות אלה הצליח הארמון במרוקו להוסיף ולהחליש את הצדק והפיתוח מבלי להדיח אותה לחלוטין, צעד שעשויי היה לפגוע בתדמיתו החיובית בזירה הבינלאומית ואולי אף לגרום ליציאה מחודשת של ההמונים לרחובות. בהסתכלות על ההיסטוריה הייחודית של הזירה המרוקאית, נראה כי השאיפה היא להחליש את האסלאמיסטים דווקא בדרך של הכלתם ושיתופם במערכת הפוליטית המתומרנת והמסואבת באופן שיפגע בהדרגה בתדמיתם החיובית בקרב הציבור ועשוי להוביל בסופו של יום לירידת כוחם האלקטוראלי, כפי שקרה בעבר למפלגה הסוציאלית. אולם לעת עתה, הצדק והפיתוח היא בכל זאת המפלגה האסלאמית היחידה באזור שנותרה בעמדת שלטון.

איילת לוי

אילת לוי, בוגרת תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב, עוסקת במחקר מדיני-חברתי על המגרב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.