אי של שפיות בין אי-השפיות: פרשת החטופים בערסאל

בעיצומו של משבר פוליטי , ובזמן בו מתמודדת המדינה עם השלכות המלחמה הקשה והמתמשכת בסוריה, פוקד את לבנון משבר נוסף לאחר חטיפתם של שלושים חיילים ושוטרים בעיירה ערסאל הסמוכה לגבול הסורי. משבר בני הערובה בלבנון מצליח לאחד פעילים מכל רחבי הקשת הפוליטית והעדתית כנגד כל הסיכויים, ומעמיד במבחן את חוסנה של החברה הלבנונית המפולגת. דווקא כאן מוחלים כללי משחק מרוסנים שחולקים קווי דמיון עם מקרים זהים בישראל ובמערב. 

בעת האחרונה ולאור המגמות המתחדדות ברחבי המזרח התיכון הערבי, גוברים הקולות שמצביעים על ישראל כאי של שפיות, כמבצרה האחרון של הדמוקרטיה בלב העריצות והאלימות שרווחות באזור. "וילה בג'ונגל" הוא הביטוי הפופולרי מכולם. טיעון זה לא נוצר בחלל ריק, והוא קיבל משנה תוקף מאז 2011. המשטרים מסביב מתפוררים ולא מצליחים למשול בשטחם הריבוני, אידיאולוגיה דתית וזהויות שבטיות, עדתיות וקהילתיות מחזירות את המזרח התיכון כמה דורות אחורה, ואולי מאששות את הטיעון על אופיו המיוחד של אזור זה. אין כוונת מאמר זה לבחון את תקפות התפישה הזאת בתוך ישראל, אך כן ניתן עדיין לזהות במרחב תופעות שמשקפות מגמות הפוכות, ומבטאות היבטים אחרים ומתקדמים בחברה האזרחית במדינות ערב. אחת מהדוגמאות העכשוויות לכך היא פרשת החטופים הלבנונים בערסאל.

ערסאל היא עיירה השוכנת במחוז בעלבק במזרח לבנון, בצפון הבקעה למרגלות הרי מול-הלבנון, שאוכלוסייתה מסלמית סונית. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה נכנסה ערסאל ב-2012 לטווח האש של נתזי המלחמה בשל היותה קרובה לגבול בין המדינות, לא רחוק מהמעבר לאזור קלמון בסוריה שבו מתנהלים קרבות עזים בין חזבאללה ומשטר אסד לבין המורדים. ערסאל הייתה היעד של מספר תקריות אלימות, כמו גם נהירה של פליטים שמצאו בה מקלט. השיא הגיע באוגוסט 2014, בקרב בין ארגוני ג'בהת אל-נצרה והמדינה האסלאמית לבין כוחות הביטחון של לבנון, שנמשך מספר ימים וגם לאחר שהסתיים בהסגת הראשונים מהעיירה לא הביא למצב של רגיעה מוחלטת. התוצאה המשמעותית של הקרב הייתה חטיפתם של שלושים חיילים ושוטרים לבנונים בידי ארגוני האסלאמיסטים ב-2 באוגוסט, כשבהמשך שלושה מהם שוחררו ושלושה הוצאו להורג. בתמורה לשחרורם דרשו החוטפים את שחרורם של מאות אסירים ואסירות אסלאמיסטים (ואפילו הציעו מספר נוסחאות שונות לביצוע עסקה כזו) מבתי הכלא בסוריה ובלבנון, בעיקר בכלא רומיה צפונית לבירות, וטרם נענו בחיוב. בחודשים שחלפו מאז, הנושא לא יורד מהכותרות ונוכח בשיח הציבורי והפוליטי הלבנוני, כפי שמשתקף בתקשורת וברשתות החברתיות.

יש לציין למען הבנת סיפור המסגרת, שלבנון מצויה במשבר פוליטי, בהיעדרו של נשיא נבחר ועם ממשלה ופרלמנט שכהונתם הוארכה בשל רגישות המצב הביטחוני. עם זאת, מלבד הפולמוס הפוליטי הנוקב שמתחולל בין מחנה ה-14 במרץ, שמאשים את חזבאללה בזליגת המלחמה לתוך לבנון בשל מעורבותו בסוריה, לבין מחנה ה-8 במרץ שטוען כי מדובר בהגנה בלתי-נמנעת על שלומה של המדינה, צפים מעל פני השטח כיווני דיון אחרים. הסוגיות שעולות בעקבות ההתייחסות לחטיפת הלבנונים בערסאל מלמדות שבניגוד למציאות הכאוטית ששוררת מסביב, דווקא כאן מוחלים כללי משחק מרוסנים שחולקים קווי דמיון עם מקרים זהים בישראל ובמערב.

הדוגמא הבולטת בהקשר זה היא תגובת החברה האזרחית הלבנונית לחטיפת אנשי הביטחון. לאחר החטיפה התגבש לובי של משפחות החטופים, שפתח בקמפיין ציבורי מסיבי לשחרורם מידי הארגונים האסלאמיים. המשפחות החלו לחסום כבישים, תוך קריאה חד-משמעית לממשלה לשחרר את האסירים הסונים לבקשת החוטפים. דרישה נחרצת זו נשמעה בעיקר מכיוון המשפחות הסוניות והדרוזיות, שבאופן טבעי קל להן יותר לתמוך ברעיון זה. בנוסף המשפחות פועלות ללא לאות במטרה לקדם את מאבקן, בדומה למקרים שאנו מכירים מישראל בעשורים האחרונים, ואף נפגשו עם גורמים בינלאומיים דוגמת השגריר הטורקי בלבנון. זאת ועוד, הם אף הפגינו מול הגראנד סראי – הארמון שבו יושבת הממשלה בהנהגת ראשה הסוני תמאם סלאם. צעד אחר שעשו היה הקמת מאהל מחאה בכיכר השהדא' – מקום סמלי בבירות – בו מקובצות המשפחות ומתלכדות סביב המטרה המשותפת ללא הבדלי דת ועדה: שיעים, סונים, דרוזים ונוצרים. ניתן לראות בכך תעודת כבוד לחברה הלבנונית ולבגרות שהיא מגלה, גם אם באופן נקודתי, אל מול איום חיצוני.

ניתן לייחס את הגישה הנחושה של המשפחות בדבר שחרור יקיריהן ללחץ המופעל עליהן מצד החוטפים, שכן לאור דיווחים שונים מאז החטיפה קיבלו המשפחות מסרים שלחצו עליהם לצאת ולהפגין נגד הממשלה הלבנונית. נוסף לכך גם מאיימים החוטפים לא פעם שיוציאו עוד מאנשי ביטחון שבידיהם להורג. בראייה זו המאבק הציבורי אולי הוא ביטוי לפחד שחשות המשפחות ולחוסר האונים שלהן, אך נדמה שיש בכך כדי להעיד על הלך הרוח בלבנון. במדינה כה שסועה, עם סכנה תמידית של עליית אסלאם סלפי לצד נוכחותו של ארגון דתי כמו חזבאללה, מרשים לראות כיצד הדיון הציבורי סובב סביב נושא רגיש כל כך של חיי אדם, כהיפוך המוחלט של השיח הדתי הקנאי שנפוץ באזור. המחשה לתופעה זו הובאה בכתבה במגזין בלומברג ב-12 בנובמבר, בה צוטטה אחת מהפעילות במאהל המחאה, אישה נוצרית שאחיה חטוף, כאומרת שכל יושבי המאהל עזבו הכל ומקדישים את חייהם כעת לתכלית אחת משותפת, ללא הבדלים בין הדתות והעדות השונות, והיא שחרור החטופים.

מרכיב אחר שמספר על ייחודיות המקרה, הוא האופן בו מנוהל המשא ומתן לשחרור החטופים. המשוואה שיצרו החוטפים בהצגת דרישתם למעשה מעידה על הבנתם את הרגישות הלבנונית. תג המחיר הגבוה שהוצמד לשחרור כל אחד מהחטופים יצר חוסר סימטריה, שפורט על מיתרי החברה הלבנונית בכל מה שקשור לערך חיי אדם, ומזכיר את הדרישות שהוצבו במקרי עבר לישראל ולמדינות המערב מצד ארגוני טרור. מלבד זאת, עצם הבעייתיות שבניהול משא ומתן עם הארגונים הללו, חייבה את כניסתם של מתווכים חיצוניים לזירה. מדינות האזור גילו מעורבות בתהליך, כשבראשן קטאר שפועלת כמתווכת הראשית. הקטארים מינו את הסורי אחמד אל-ח'טיב למתווך מטעמם, ובכך שילבו גם את הסורים במשא ומתן. הקטארים ואל-ח'טיב מקפידים לשמור על מעמדם הבלעדי כמתווכים, ודוחים מעורבות שחקנים אחרים. בהקשר זה ניתן להזכיר שטורקיה, החולקת הבנות ואינטרסים אזוריים משותפים עם קטאר, אף היא ניסתה להיות מעורבת. בנוסף יש לציין את סעודיה, שאמנם אינה צד אקטיבי בפרשה, אך יש לה עניין רב בה מפני שבין היתר, רבים מהאסירים בלבנון שעשויים להשתחרר כתוצאה מעסקה עתידית (כמו גם פעילים אסלאמיסטיים חופשיים במדינה) הם אזרחיה.

חרף הסממנים המרסנים בפרשה, קיימים גם מהלכים שמסכנים את היציבות ופוגעים במשילות המדינה, תוך העצמת הקהילתיות והשבטיות. לצד המאבק הבלתי-מזוין של רוב המשפחות, יש לציין שלא כל הצדדים המעורבים בפרשה נהגו באיפוק, והמתח הקיים התפרץ גם באופן אלים. הביטוי הבולט לתופעה זו הוא גלישה מהממד הלאומי לזה המשפחתי. כך למשל משפחתו של אחד החיילים שנשבה והוצא להורג, מערוף חמיה, חטפה את תושב ערסאל מצטפא חג'ירי, בטענה שמשפחתו הייתה מעורבת בהוצאה להורג. הוא שוחרר רק לאחר תיווך של דמות מכובדת באחד השבטים באזור, שזהותו חסויה. אותה דמות אף הביאה באמצעות תיווכה לביקור של אחת ממשפחות החטופים אצל בנה השבוי בידי המדינה האסלאמית, ביקור בו הארגון הציג למשפחה את דרישותיו – אינדיקציה לפעולה ברמה התת-מדינתית.

בעת כתיבת שורות אלה פרשת החטופים בערסאל נמצאת בשלב מתקדם של משא ומתן, שנמצא תחת ניסיונות איפול מתמשכים של העוסקים בדבר. יתכן מאוד שתיחתם עסקה בין הצדדים בזמן הקרוב, אשר תביא לסיום פרק זה. בין אם כך אכן יקרה ובין אם לאו, סיפור זה טומן בחובו תובנות חשובות מאוד להבנת המגמות האזוריות בעיניים ישראליות. מעבר לפן האנושי הקיים בתגובה חוצה-המגזרים בלבנון לחטיפה, שמעוררת אמפטיה ותחושת הזדהות, בין השורות מסתתרת לה משמעות אסטרטגית. התפישה המקובלת של סלע איתן שעומד בפרץ, לעומת הסחף האדיר שפוגע ביציבות של שאר האזור, התקבעה בתודעה הישראלית בעקבות הזעזועים במזרח התיכון מתחילת העשור הנוכחי. הדבר אכן מבוסס על עובדות ונתונים מוצקים, אך נדרש להבחין בין התופעות השונות ולדעת לשים את האצבע על חברות בהן יש גרעין של היאחזות בגורמים מייצבים ובנורמות ששואפות לסכל את האיומים לשלמות המדינה. אבחנה כזו ביכולתה לסייע לזהות את האיומים ולהיערך מבעוד מועד להכלתם, תוך שיתוף פעולה עם שחקנים בעלי אינטרסים משותפים. במקרה הלבנוני הובהר שיש גורמים שמעדיפים את הסדר הקיים ומסרבים לתת למלחמה בסוריה לכרסם במדינתם, כל שיש לעשות הוא לתמוך אותם ולהבטיח את חוסנם מול הסכנות שבפתח.

עומר עינב

עומר עינב הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.