איחוד מפולג: מדינות המפרץ ושורשי המשבר סביב קטר

מגוון הפרשנויות וההסברים המוצעים לפרוץ המשבר הנוכחי סביב קטר מלמדים על רוחבם ועומקם של היחסים הרעועים בין מדינות המפרץ, בהם רב הנסתר על הגלוי. מתקפת סייבר חיצונית, חילופי דורות בהנהגה, תמיכה בארגוני טרור, ביקור טראמפ, הקשר לאיראן, דמי הכופר שהתגלגלו מקטר ועד למלחמה בסוריה, כל אלו ועוד הוזכרו במאמצי הפרשנויות לקרע הפוליטי במפרץ בניסיון לעמוד על הנסיבות האמיתיות שהובילו למצב ולהבין את עיתויו של המשבר. על אף התמקדותם של מרבית הפרסומים בתנאים הפוליטיים של השבועות האחרונים, שורשיו העמוקים מצויים ביחסים בין מדינות המפרץ בטווח הזמן של שש השנים האחרונות. הסיקור האוהד, בלשון המעטה, של תחנת הטלוויזיה הקטרית "אל-ג'זירה" כלפי מחאת האחים המוסלמים במצרים בשנים 2011-2012, נחשב לנקודת ציון בהתדרדרות היחסים בין קטר לשכנותיה. מאז ועד לפרוץ המשבר הנוכחי, היחסים בין המדינות התאפיינו במתחים סמויים יותר וסמויים פחות, שהתעצמו עד אשר הגיעו לשיאם, כך נדמה, בניתוק היחסים ובגירוש אזרחי קטר משלוש המדינות השכנות למדינת האם. הנקודה החשובה, בהקשר זה, היא שכל אחת מהסיבות שהוזכרו לעיל היוותה רק זרז מינורי לתוצאה כמעט בלתי-נמנעת זו.

המפה הגאופוליטית של מדינות המפרץ סבוכה ברשת אינטרסים משותפים וסותרים. הפוליטיקה העדינה בין המדינות מושפעת מאינטרסים אלו ומשני גורמים חשובים נוספים – מידת ההזדהות האידיאולוגית ביניהן ואופי היחסים האישיים בין מנהיגיהן. קטר, העומדת במרכז העימות הנוכחי, התאפיינה במשך שנים רבות בגישה דואלית. מחד, הציגה המדינה פרגמטיזם מדיני, במיוחד ביחסה לישראל ולארה"ב, כאשר פתחה את דלתה להקמת בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול באזור בשטחה, להקמת נציגות דיפלומטית רשמית של משרד החוץ הישראלי בשנים 1996-2008, לאירוח נציגי ממשלה ישראליים ולקיום משא ומתן על סחר בגז עם ישראל בתקופה זו. מאידך, המדינה ניהלה מגעים עם תנועת החמאס, פרסמה כתבות אנטי-ישראליות בערוץ התקשורת שלה, אל-ג'זירה, ואירחה בשטחה את איש הדת, יוסף אל-קרדאווי, המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים ועם תמיכתו בטרור. צעדים אלו תייגו את קטר כמדינה מתגרה ובטוחה בעצמה, המשחקת במגרש המערבי ובמגרש האסלאם הקיצוני במקביל. השינוי בגישה זו החל בעקבות מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009, אז החלה קטר לנקוט בקו פוליטי חד וחריף נגד ישראל (סגירת הנציגות הדיפלומטית וניתוק היחסים) ולהתקרב משמעותית לחמאס ולאחים המוסלמים, בהצהרות ובמעשים.

מאז הקמת מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (ה- GCC) בשנת 1981, הקפידה קטר להתאים לרוב את עמדותיה בנושאי חוץ משותפים לקו הכללי של המועצה. הלחימה המשותפת של מדינות המפרץ הערביות בתימן, תמיכתן המשותפת בפעילות ההומניטרית בסוריה וחששן המשותף מהתחמשות גרעינית של איראן, היוו כולם בסיס לאחדות סביב מטרות קולקטיביות. גם משימות אזרחיות כגון העלאת המס הקולקטיבית של כל מדינות המפרץ בינואר 2018, איחדה את המדינות תחת תחושה של שותפות גורל, לאור האתגרים החוצים גבולות באזור. עם זאת, היחסים הבילטרליים בין קטר לערב הסעודית, לבחריין ולאיחוד האמירויות הערביות התאפיינו בסכסוכים טריטוריאליים היסטוריים ובעליות ומורדות בטיב הקשרים האישיים בין מנהיגי המדינות. העדפתה של קטר לחבור למה שנתפס כציר הרדיקלי של האסלאם הסוני הרחיק אותה מהעמדות האידיאולוגיות של מרבית המדינות השכנות.

המשבר הנוכחי אמנם מצטייר בציבור כקרע בין שתי עמדות – זו של קטר המתגרה וזו של יתר מדינות המפרץ, הנוטות לאימוץ עמדות פוליטיות ואסלאמיות-פוליטיות מתונות, במיוחד לאחר הבהלה הגדולה מאל-קאעידה, מהשלכות ה- 9/11 ומתופעת דאע"ש. עם זאת, הכללת עמדותיהן של מדינות המפרץ לגישה אחת אינה כה חדה במציאות. בעוד שקטר עסקה בעידוד עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, ערב הסעודית יצאה בהצהרות חד-משמעיות כנגד התנועה וכנגד ערוץ אל-ג'זירה המהווה שופר לעמדת הממשל בקטר. יש הרואים בערב הסעודית איום אזורי על המדינות הקטנות השכנות לה, בהיותה טוענת לבכורה אזורית, אולם מאז עצמאותן של מדינות המפרץ, ערב הסעודית התמידה בכיבוד ריבונותן. על אף זאת, חששה של קטר וחוסר שביעות רצונה ממאזן כוחות זה נתן את אותותיו במדיניותה ובהצהרותיה. ביקורו של טראמפ בערב הסעודית היה הגורם שפתח את תיבת הפנדורה בין שתי המדינות וסחף אחריו מדינות רבות נוספות. חבילת החימוש שהעניק טראמפ לערב הסעודית, היתה לצנינים בעיניה של קטר הסמוכה, ובתגובה, תקפה האחרונה (שוב באמצעות אל-ג'זירה) את מעורבותה של ארה"ב באזור ואת הנטיות הפרו-מערביות של ערב הסעודית. על כך השיבה ערב הסעודית בהאשמת קטר להפצת חדשות-כזב ובתמיכה באיראן, ומכאן הדרך להתדרדרות דרמטית ביחסים היתה קצרה מאוד.

במוקד המשבר: תחנת אל-ג'זירה

הצטרפותן של המדינות הנוספות לחרם על קטר אינה תוצאה של הברית עם ערב הסעודית בלבד, אלא השלכה ישירה של יחסיהן הרעועים גם כן עם קטר. מדינת איחוד האמירויות הערביות מתמודדת מזה שנים מול האופוזיציה הלוחמנית של האחים המוסלמים, הנחשבת לאתגר פוליטי זניח יחסית, אך מטריד ומאיים להתעצם. בעקבות הסיקור המוטה של אל-ג'זירה לטובת האחים המוסלמים במחאות במצרים, החליטה איחוד האמירויות להחרים את ערוץ אל-ג'זירה, תוך הנחיית אזרחיה לא להתראיין לערוץ. איחוד האמירויות, הנחשבת לאחת המדינות המתונות באזור, נמנעת ככל יכולתה מגורמים פרובוקטיביים העשויים לערער את יציבותה. גישה זו חיונית להמשך מיתוגה כמרכז תיירותי, דיפלומטי ועסקי חובק-עולם. התקרבותה של קטר לגורמים רדיקליים מאיימת על יציבות שכנתה ממזרח ומרחיבה את הפער האידיאולוגי בין המדינות.

כמו איחוד האמירויות הערביות, גם בחריין יצאה בביקורת קשה על ערוץ התקשורת אל-ג'זירה ונציגיה הגדירו אותו כסוכן משטר בעל מוסר כפול. התמרמרותה של בחריין כלפי הערוץ נבעה מסיקור המחאות של האזרחים השיעים במדינתה, אשר נתפס בממשל כנקיטת עמדה פרו-איראנית מצד קטר. מתחים אלו ואחרים חידדו את הפערים בין קטר לבין ערב הסעודית, בחריין ואיחוד האמירויות הערביות, אשר העדיפו להתרחק מגורמים רדיקלים העשויים להוות אופוזיציה גם בביתן. שלושת המדינות הללו אף נקטו בצעד חריף בשנת 2014 כשיצאו בהחלטה משותפת להחזיר את שגריריהן מקטר על רקע תמיכה בגורמים רדיקליים, אך תקרית דיפלומטית זו הגיעה לסיומה תוך מספר חודשים.

מצרים וירדן, שהצטרפו לציר המדינות הנגדי שמובילה ערב הסעודית, אוחזות גם הן בסיבות משלהן להתקומם כנגד קטר. עלייתו של א-סיסי לשלטון במצרים הוצגה בקטר כמהלך אנטי-דמוקרטי, למרבה האירוניה, ומאז הקרע בין המדינות לא התאחה. ירדן, הנאבקת בטרור מבית ומחוץ, מתנגדת גם היא לקו אותו קטר מובילה, ולא מעט אנשי טרור שגורשו מירדן מצאו את דרכם היישר לזרועותיה של קטר.

למעט ממשל תימן, העשוי להיחשב כעושה-דברו של ערב הסעודית, לכל המדינות האחרות שהודיעו על ניתוק או הרעת יחסיהן עם קטר ישנם מניעים אידיאולוגיים עצמאיים לצעד זה. המשבר חשף בפנינו את עומקה של המתיחות רבת-השנים ואת מורכבותם וחומרתם של הפערים בין המדינות. כעת, משהבינה קטר את ההשלכות הקשות של עמדתה הנוקשה, בוחנת המדינה דרך מכובדת "לרדת מן העץ". המדינה מיהרה להצהיר על גירוש אנשי חמאס בנקודת הרתיחה האחרונה לפני פרוץ המשבר, הכחישה את הטענות בדבר מעורבותה בטרור, דיללה את הצהרותיה הלוחמניות כנגד מדינות האזור ופנתה למדינות אחרות, כגון כווית ועומאן, שיבחרו בה כבעלות בריתה בצירי הכוח החדשים הנרקמים באזור. כווית ועומאן, מצדן, מציגות מדיניות זהירה וניטרלית ככל הניתן.

לסיכום, התפרצותו של המשבר הנוכחי היתה כנראה בלתי נמנעת לאור תקופה ארוכה של מתיחות נפיצה. בראיון שהעניק שר החוץ של מדינת איחוד האמירויות, אנואר גרגש, לערוץ התקשורת הצרפתי פרנס24, טען גרגש כי המשבר הנוכחי מתרחש כבר שנים רבות. נדמה שאילולא ביקור טראמפ, היה זה כנראה גפרור אחר בקופסא שמצית את האזור כולו. קטר לא תוכל להרשות לעצמה להיות מדינה מבודדת במשך זמן. תלותה במדינות האזור במזון, בנגישות ובהשגת יעדים משותפים, מהווה משקל מכריע בשיקולי צעדיה בהמשך ניהול המשבר, אשר יהיו חייבים לכלול שינוי עמוק בעמדותיה האידיאולוגיות ובבחירת רשת אינטרסים מתונה יותר.

 

מורן זגה

מורן זגה היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית ובמרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.