אחרי מוסול: האם ניתן להציל את עיראק?

הקרב על מוצול עלה ועולה בקרבנות רבים, והוא מתנהל לאיטו ובקושי רב, אך התוצאה איננה מוטלת בספק: הצבא העיראקי, בסיוע הכורדים, האמריקאים והאירופים, ישתלט על כל העיר.  מה אחר כך?  התשובה מתחלקת לשלשה: מעורבות תורכיה ואיראן, יחסי האוטונומיה הכורדית עם הממשלה בבגדאד, ויחסי הממשלה, שהשיעים שולטים בה, עם המיעוט הסוני הגדול.  תורכיה מעורבת בעיקר ע"י תמיכתה בגוף הפוליטי העיקרי של הכורדים בעיראק, המפלגה הכורדית הדמוקרטית (KDP) בהנהגת מסעוד בארזאני. מטרתה היא למנוע כל אחיזה של הארגון הצבאי-פוליטי הכורדי התורכי ה-PKK בצפון עיראק.  לשם כך היא שלחה, החזירה ותשלח שוב כוחות צבאיים מוגבלים לצפון-מזרח עיראק. תורכיה מעודדת כבר היום את בארזאני לסייע לה בכך צבאית, והתוצאה היא עימותים פנימיים-כורדיים בין הכורדים של בארזאני לכורדים סורים ותורכים. אם בגדאד תגיע להסכם עם בארזאני ותורכיה על כך שלא תורשה שליטת ה-PKK ותומכיהם הסורים מצפון ומזרח למוצול, תורכיה תוכל להרגע, אלא אם כן ארדואן מתכנן להחזיר לשלטון תורכי את כל צפון עראק כולל מוצול.  את זה תצטרכנה המעצמות למנוע: בגדאד תהייה חסרת-אונים מול תורכיה.

הסכנה לשלמותה ולעצמאותה של עיראק מצד איראן גדולה בהרבה. אמנם אין לצפות שאיראן תשלח את צבאה לכבוש את צפון-עיראק, אבל מצויות שם מיליציות שיעיות-עיראקיות במספרים גדולים. זהו אזור שתושביו ברובם המכריע סונים, והם חוששים מאד מן המיליציות הללו.  מטרתה של איראן: הבטחת מעבר יבשתי חפשי מאיראן דרך צפון-עיראק לסוריה ומשם ללבנון ולגולן הסורי.  לשם-כך איראן תנצל את השפעתה על הממשלה והזירה הפוליטית בעיראק דרך תומכי-איראן השיעים. אמנם, עיראקים שיעים רבים מתנגדים להשפעה הזו, אך רוב המפלגות והפוליטיקאים השיעים תלויים באיראן והם יעשו את רצונה. המתנגדים להגמוניה איראנית הם ראש הממשלה חיידר אלעבאדי וחלק ממפלגת ו "חזב אל-דעוה", וכן מוקתדא אל-צדר, כהן הדת הזוטר אך רב ההשפעה ומפלגתו, ואנשי הדת השיעים הבכירים ביותר בעיראק שמרכזם בנג'ף. הם מבינים שכדי לשמור על שלמות המדינה עבאדי וממשלתו מוכרחים להביא לפיוס שיעי-כורדי-סוני שאם לא כן, ישמשו העדות הללו כלי ביד גורמים קיצונים ושחקנים זרים ובסופו של דבר יפרקו את המדינה, או שאוהדי-איראן יביאו לדיקטטורה שיעית רצחנית בהגמוניה איראנית באזורים הסוניים.  במקרה כזה פרישה כורדית אפשרית.

מתנגד להגמוניה איראנית בעיראק: ראש הממשלה חיידר אל-עבאדי

Haider_al-Abadi

 

מה דרוש לצורך פיוס לאומי?                 

ביחסים בין בגדאד לכורדים, המחלוקת היא על זכויות-נפט ועל טריטוריה. האוטונומיה הכורדיתThe  Kurdish Regional Government’  או KRG  דורשת 17% מכל הכנסות-הנפט של עיראק וזכות עצמאית לחתום על חוזי-נפט בשטחיה. הכורדים מסכימם שכל הכנסות הנפט יועברו לקופת המדינה אך בתנאי ש-17% מהסה"כ יועברו לארביל, בירת האטונומיה. הם דורשים גם שתקציב ההגנה המקומי ימומן כחלק מהוצאות ההגנה הלאומיות, הכלל-עיראקיות, כלומר: שינוכה במקור מסה"כ התמלוגים, ולא יפול על תקציב האוטונומיה. בתחום הטריטוריאלי הם דורשים שכל האזורים שכוחות הפשמרגה שלהם שיחררו מדאע"ש יימסרו לאוטונומיה הכורדית לצמיתות. דרישה זו אין בגדאד יכולה לקבל ובעיקר כשמדובר בכירכוכ העשירה בנפט. עם זאת, אפשר שתהיה פשרה בין בגדאד וארביל, כמו ניהול משותף של מחוז כירכוכ, או ניהול אוטונומי של כירכוכ, שבו ייוצגו כל התושבים: הכורדים, התורכמנים, הערבים ואחרים.

הכורדים אמנם רוצים עצמאות מלאה, אך הסכנות מרובות: ללא מוצא לים הם סגורים בין איראן ותורכיה שאינן רוצות עצמאות כורדית בעיראק שמא תוביל לדרישה דומה מן הכורדים "שלהם". בגדאד אולי תגלה עויינות גם היא בשל הפגיעה באחדות עיראק. ולבסוף: הכורדים בעיראק סובלים מפיצול פנימי עמוק בין שלושה מחנות עיקריים כמו גם משחיתות שלטונית שמביאה לחוסר אמון בציבור הרחב כלפי ההנהגות.

המצב קשה הרבה יותר ביחסי סונים-שיעים: הצלחת דאע'ש נבעה מהתסכול העמוק של הסונים בשל ההתייחסות המפלה והאלימה של ראש הממשלה השיעי הקודם נורי אל-מאלכי. רה"מ הנוכחי עבאדי רוצה לשנת זאת ולהביא לאינטגרציה סונית.  גם ההנהגה הדתית בנג'ף ובראשה רב-איתוללה עלי אל-סיסתאני רוצה בזאת. אך איראן והתלויים בה בעיראק מתנגדים.

באופן פרטני מדובר בחקיקה שתסיר את החרם מעל חברי מפלגת הבעת' לשעבר הסונים, ותאפשר להם השתלבות מלאה כולל בכוחות המזויינים. יש צורך גם בחוק-חנינה לכל הבעת'ים שאין להם דם על הידיים. צעד מוגבל בכיוון זה כבר נעשה. לבסוף, בגדאד חייבת להקים "משמר לאומי" סוני שישמור על הבטחון בפרובינציות הסוניות, יעניק לאוכלוסייה תחושת-בטחון, ויילחם בשרידי דאע"ש.  כל שלושת הנושאים הללו אושרו ע"י ראהמ"מ עבאדי וע"י ההנהגה הדתית השיעית אלא שהפרלמנט בלחץ איראני ושל תומכי-איראן דחה זאת ב-2014-2015.  איראן אינה מעוניינת בהשלמה לאומית בעיראק שתפגע קשה בהשפעתה. הסונים ברובם גם דורשים אוטונומיה, בדומה לזו שהכורדים זכו לה.  גם לכך מתנגדת איראן ומתנגדים תומכיה. יותר מכך: ב-26 בנובמבר 2016 אישר הפרלמנט העיראקי חוק המכיר במיליציות השיעיות, שרובן פרו-איראניות, כחלק רשמי אך אוטונומי של הצבא העיראקי.  פרוש הדבר שהן אינן עומדות בכל-עת לרשות משרד ההגנה וראש-הממשלה, אף שכל המשכורות וכלי-הנשק מגיעים מן הצבא. זהו מצב חמור ביותר מבחינת הסונים הסומכים במידת-מה על הצבא, אך לא על המיליצות השיעיות שכבר ביצעו מעשי פשע נגדם.

לא זוכים לאמון הסונים: אנשי מיליציה שיעים בעת כיבוש העיר פלוג'ה

shiamilitia

נראה אם כן שעיראק נצבת בפני החלטות הרות-גורל, אך אפילו לפני שהשאלות הללו תעמודנה לדיון בפרלמנט, עולה שאלת שיקומה של מוצול.  עד כה ברחו מהעיר כ-300,000 פליטים וסביר שמספר דומה יברחו בשבועות הקרובים. המחנות מלאים, והחורף עודנו קר מאד, ועל ממשלת-עיראק השיעית האחריות לטפל בהמוני הסונים הללו. עליה גם האחריות לשקם את מוצול. בכך ייבחן הממשל השיעי: האם הוא מסוגל להתנשא מעל משקעי העבר הקשה. אם בגלל נקמנות, או אפילו רק בגלל חוסר עניין ושחיתות, בגדאד לא תמלא את חובתה ההומניטארית הבסיסית, ואם האליתה השלטת לא תלך לקראת הסונים ע"י ההחלטות האסטרטגיות שצויינו למעלה או חלקן לפחות, אפשר לצפות להולדת-מחדש מתוך האפר של מוצול של דאעש  2.0 ממש כעוף-החול המיתולוגי. האירגון לא ידמה לקודמו, אך פגיעתו תהייה רעה. כבר עכשיו מתארגנים טרוריסטים פליטי-דאע"ש-מוצול במספר ערים לאורך הפרת בתאים חשאיים. אם האוכלוסייה הסונית לא תרגיש שבגדאד הולכת לקראתה, היא לא תשתף פעולה עם הממשלה בבגדאד ואף תחזור לשתף-פעולה עם פעילי דאע"ש. ייתכן גם סיוע בנשק ובכסף מצד מדינות סוניות שכנות. הטרור שהם יכולים לזרוע בבגדאד ואפילו בערי-הקודש השיעיות מסוכן ביותר לשני הצדדים ועלול להביא למלחמת אזרחים חדשה.

קשה לראות את ארצות-הברית שולחת שוב חיילים לדכא את המרי הסוני. במקרה של תחושת איבוד שליטה תשובת בגדאד סביר שתהייה הזמנת איראן למעורבות עמוקה יותר מאי-פעם ודיכוי קשה יותר  של הסונים. התוצאה עלולה להיות גל-פליטים ומשבר אזורי חדש. כמובן שיכול להתפתח גם תרחיש שונה מאד: הסונים היום מותשים. גם אם לא יזכו לשום התחשבות מן הצד המנצח, ישלימו עם קיפוחם והדרתם, ירכינו ראשם ויימנעו מכל עימות. אם הכורדים יעדיפו לדחות את עצמאותם לשעה נוחה יותר, עיראק תשאר מאוחדת אך לא עצמאית: האוטונומיה הכורדית תהפוך לאזור חייץ תורכי, בשעה ששאר עיראק תהייה אזור-השפעה איראני מובהק. האינטרס העיראקי, האמריקאי, האירופי, הערבי והישראלי הוא, על-כן, פיוס לאומי בעיראק.

אמציה ברעם

פרופ' אמציה ברעם הוא ראש המרכז לחקר עיראק באוניברסיטת חיפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.